דברים שנאמרו ונכתבו לזכרו

מהי הנצחה?
אנחנו לומדים כעת הרבה מושגים חדשים שעד היום היו סתם מילים
ריקות בשבילנו:
קצינת נפגעים, הנצחה, זכרון, אלו היו צרות של מישהו אחר.
היינו צריכים לעצום עיניים, להסתמך על צפירה שתגרום לנו להרגיש במשך דקה שלמה,
את אותם אנשים שהקריבו את חייהם, כדי שנוכל כולנו לחיות כאן.
אותם אנשים שהשאירו כל כך הרבה לבבות שבורים ומשפחות מרוסקות מאחור.
מאז אותו יום ארור שבו התבשרנו על מותך עומרי, הצפירה הפכה לקבועה וחזקה ואין דקה של מנוחה.
עכשיו כל מה שאני רוצה זה להנציח אותך בכל מקום.
רוצה לראות את פנייך בכל מקום שאני הולך.
רוצה לשמוע את שמך שוב ושוב.
רוצה שהטוב שאפיין אותך כל כך בחייך יהפוך עם מותך,
לטוב שיאיר קצת את העולם, כדי שאתה עומרי, תמשיך להשפיע עליו.
אמנם מותך ולכתך מאיתנו הם סופיים, אבל דרכך כאן איתנו
ופנייך היפים ילוו אותנו, כל האנשים שאהבו אותך
כדי להמשיך ולהפוך את העולם למקום טוב יותר.
תהיו הכי טובים שאתם יכולים בכל דבר שתעשו.
אז תנציחו אותן, כן תנציחו אותו.
והוא תמיד יהיה אתכם כדי לחייך את החיוך השלו המתוק שלו.

קשת היא הבית של עומרי
פה הוא גדל ופה בכל פינה הוא דרך ובה הפך להיות האדם שהוא.
לכן זה גם המקום הראשון בו מתקיימת הנצחה לעומרי.
אני עכשיו עומד פה ומדמיין את עומרי בכל גדר עליה טיפס, כל ברזייה שממנה שתה
עדיין עומדת פה כאילו כלום לא קרה.

עומריקי שלי – מהרגע שקיבלתי את הבשורה, עצמתי את העיניים.
רק ריקנות גדולה וכאב ראש אדיר מילאו את ראשי.

מידי פעם פקחתי את העיניים כדי לראות אם כל זה נעלם.
הרי חלמתי את הרגעים האלה פעמים רבות.
מתעורר בזיעה קרה מהמוחשיות של מותך בחלום.
מעולם לא העזתי לספר על היקיצות האלה לאמא, והיא לא סיפרה לי.
כמו הסכם שבשתיקה, בזמן ששנינו מבינים רק במבט, מה עבר עלינו.

לאחרונה בכל תמונה של נופל בן גילך, הסתכלתי רק במבט חטוף, כי אחרי שניה
ראיתי את דמותך בפני הגיבורים האלה.
מעיין תחושה של חרדה ויראה - אותו חיוך נעורים.

לפני יום הכיפורים דיברת איתי 4 פעמים.
בדרך כלל אתה מתקשר לאמא, מקסימום מגניב איתי שיחה קצרה.
הרגשתי שאתה רוצה להגיד לי משהו ונעצר.
מה רצית להגיד לי עומריקי? רצית להפרד?

בראש השנה הקפיצו אותי למילואים בגולן.
יצא שישבת 10 דקות ממני.
עברתי ליד הפלוגה שלך באמצע משימה, חיפשתי אותך בעיניים לא מצאתי, אמרתי שאבוא בערב.
אבל לא הצלחנו, הרכב שבק ועלה על גרר.
כשאמרת לי שחיפשת אותי בש.ג. לראות אם אגיע, עלו לי דמעות.
כמו שחיכית לי בגן שאבוא.
כמו שחיפשת אותי בעיניים במשחקי הכדורסל.
איך התפספסנו ככה…
לא אראה אותך יותר לעולם ולא הספקנו להפרד.

כמה אירגנתי לך ושיפצתי לך את החדר, כדי שיהיה לך כיף כשאתה חוזר הביתה.
כבר תיכננתי את הזולה שאני בונה לך לעמית ולענבר במרפסת, רציתי להפתיע אותך.

עמית וענבר האהובים – כמה תוכניות היו לאמא ולי לטייל אתכם בעולם, כמה רצינו עוד להספיק.
איזה אח איבדתם! איזה צלע שאין לה תחליף.
איזה כיף היה לנו ביחד, איזה אושר. עם הקשיים, עם האתגרים.
תבטיחו לי שעומריקי תמיד יהיה איתנו לכל מקום שנלך.
לעולם לא נשכח אותך עומריקי.
אתה מקור לגאווה שלנו, איך, איך לא תהיה איתנו יותר?

תראה את החבורה המופלאה שמלווה אותך עומריקי, כמה אהבת אותם.
200 קמ״ש בכל יציאה מהצבא.
להספיק רק להיות איתם, לא לפספס אף דקה בחברתם.
בערבי שישי ושבת אצלינו, בלתי נשכחים, איזה אושר לראות אתכם ביחד. בטיולים, בכדורסל.
אהבה נדירה בין חברים.

ליה – אהובה שלנו, איך האהבה היפה שלכם נגמרה כל כך מהר.
זוג שנראה כאילו שיצא מז׳ורנל, כל כך יפים ביחד.
איך הוא אהב אותך. איך הוא רץ אלייך בעיניים בורקות.

תודה, תודה לכם שאהבתם את עומרי שלנו
גם אם זה רק ל19.5 שנים.

עומריקי – מאז שהלכת לשנת שירות
כל פעם שאני רואה ילד על אופניים עם כדורסל ביד והמדים הלבנים-אדומים,
אני מחפש על הגופיה לראות אם זה אתה, מספר 23.
מחכה לשמוע את הכדרור בכניסה ואותך מסתער בצעד וחצי על המקרר, תוך כדי ״הי אבא״
תעשה את זה עוד פעם אחת אחרונה, בשבילי ילד.

עומריקי – המדליות והגביעים הרבים בחדרך מספרים את סיפורך.
בגלל זה רצת כל כך מהר לנצח בכל מרוץ, על שם ההוא ועל שם ההם…
רצית להספיק הכל?
ידעת שזה יגמר?
איזה אובדן!

לא הצלחת להתקבל לסיירות שכל-כך רצית
אמרת לי – ״אבא אני מרגיש שאיכזבתי את כולם״.
מה פתאום אמרתי לך – אתה הגאווה שלי!
בלב חשבתי – איזה מטומטם – אתה לא רואה שכולנו בצל שלך.

בשם המשפחות השכולות התבקשתי לדבר.
אני לא יכול לדבר בשם אף משפחה.
המילים של המשפחות השכולות נאמרות בזעקה, גם אם היא חרישית.
וכבר אין לי מספיק כוח לזעוק גם את זעקתם של שותפיי לדרך.

ביום שבו התהפכו עלינו השמיים
הקול שלנו הפך לתפילה
תפילה שתחזור.
תפילה לשלומנו, תפילה שלא יהיו עוד משפחות שעוברות את החורבן הזה.

עומרי סיים בית ספר תיכון כשפרצה המלחמה.
הוא היה באמצע שנת שירות משמעותית בחווה שמטפלת באנשים עם צרכים מיוחדים, בעזרת בעלי חיים, כשקיבל צו
לגיוס מיידי.
למרות הידיעה שעליו לעזוב את המטופלים בחווה ואת חבריו,
הוא לא היסס, והבין את גודל השעה.
״חסרים חיילים, אז מי ילך להילחם על המדינה?״ הוא אמר.

אני שואל את עצמי לא מעט אם היינו עושים משהו אחר, אולי היינו מצליחים להציל את עומרי ולשנות את גורלו.

התשובה ברורה, לא היינו עושים שום דבר אחרת.
או כמו שעומרי, שהגיע לגור במזכרת בתיה רק בכיתה ג׳ אמר:
״אני מצטער שלא נולדתי במזכרת בתיה״
הוא היה מחובר למושבה בכל נימי נפשו.
כאן היה שייך לקבוצת הכדורסל שהייתה כל ילדותו.
כאן החברים שליוו אותו, נתנו לו את שנותיו היפות והשמחות.
וכשבגר, כאן גם מצא את אהבת חייו, ליה כהן,
אהבה קצרה מדי שנגדעה באכזריות.
בכל מקום שבו תלכו במושבה, תמצאו את עקבותיו.

האבל שלנו הוא אישי, הוא לא ממלכתי.
אי אפשר להיות בתוך נעליה של משפחה שכולה.
ומי בכלל רוצה?
עם זאת, הקהילה איתנו בדרך הזאת.
משמשת לנו קביים, כדי שנוכל לעמוד על הרגליים. מוקירה ונרתמת.
זה לא מובן לנו מאליו.
זאת לא זכות שמקבלת כל משפחה שכולה.
יש משהו בקהילה הזאת, שהוא מעבר.
כל כך הרבה אנשים טובים יש בינינו.

לכבד את הנופלים זה לא רק לעמוד בצפירה ובטקסים.
זה ללכת בדרכם.
לחיות את החיים בעוצמה, להיות שם כשצריכים אותך.
לעשות טוב לסובבים אותך.
זה לדעת שכשהמצב קשה,
עוזבים הכול ובאים להגן על הבית.
כי אף אחד לא יעשה זאת במקומך.
כי פה זה המקום היחיד שהוא שלנו ולכן מחובתנו להגן על עצמנו ועל מדינתנו.
זה לדעת שכשהמצב קשה, יש משהו שהוא גדול ממך ומטובתך האישית.
זה להירתם בכל יכולתך למען האחר,
גם אם אתה יודע שאתה עלול לשלם על כך במחיר היקר מכול.
כי זה מה שהופך את החיים למשהו ששווה להילחם למענו.
רבים כל כך בקהילה פה במזכרת מצטיינים בכך.

אנחנו הפסדנו את היקר מכול, את החיים לצד וביחד עם עומרי.

ביושבינו כאן מידי שנה בצד השני של הגדר לא יכולנו לדמיין אפילו במעט את מה שעובר על המשפחות שיושבות כאן.
מי תיאר לעצמו שאנחנו נהיה חלק מאותן המשפחות.

הבקשה שלנו, בני המשפחות השכולות, מכם, היא תוודאו שהילדים שלנו לא מתו לשווא.
תוודאו שהמדינה שלנו תהיה ראויה לאהבתם.

בן יקר שלי
ניסיתי לדחות את הרגע שבו אצטרך לכתוב לך שוב הספד
איפשהו במהלך השנה הזאת כבתה לי היכולת לכתוב לך
זה דורש כל כך הרבה אנרגיה ודמעות
חיטוט בספריות התמונות שלך וחיפוש אינסופי אחרי מילה שאולי השארת באיזו מחברת
אני קורא את המילים שלך, מקשיב לקולך
מתעמק בדמויות שציירת בכל המחברות
לא יכול להפרד מכל רמז שיתן לי תשובה איפה אתה

ידעת שימייך יהיו כל כך קצרים?
ידעת כמה תחסר לנו אם יקרה לך משהו?
ידעת כמה כאב וגעגוע תשאיר לנו?
מה חשבת ברגעים האחרונים?
מה אתה חושב עלינו עכשיו?

יש ימים שבהם אני מתמלא בתחושה שהנה, אנחנו בדרך.
התחושה קהתה במקצת, ואנחנו יכולים להתחיל בדרך חדשה, כשאתה מאיר לנו אותה והיא נראית ברורה.
ואז מתגנבת לה ההכרה שאתה לא כאן ואתה לעולם לא תהיה.
האור הופך למעומעם יותר ויותר ועד סוף היום כבר לא רואים את הדרך,
רק את השובל של דמותך המטשטשת הולכת ונעלמת בחשכה.

מאז שבלעה אותך האדמה אני מרגיש מחובר אליה מתמיד.
כנראה כי אתה שם.
את התשובות אני מחפש לא בשמים אלא בה, באדמה.
כמוך, גם אני אוהב ללכת ולהרגיש אותה בידי וברגלי.
היא נענית לי ושולחת לי את הכוחות כדי לעבור את היום.
היא מכילה את הכאב, מקרקעת את המחשבות ומצמיחה לי פירות.

לא היה דבר ששימח אותך כמו למצוא עץ עם פירות בטעם של…ישר מהעץ.

אני חושב עלייך בכל נגיסה מתאנה וממנגו.
רוצה לחלוק איתך ולהשאיר לך…
כי אני יודע כמה אתה אוהב.

כשחווים אובדן לא חושבים על
כמה היית מוכן להקריב.
או כמה היית גאה במה שעשית.
חושבים על להתקשר אלייך לדבר איתך על כדורסל.
ללכת לקנות לך דברים שאתה אוהב, לפני שתחזור.
על הגאווה לספר על הצלחותייך ועל הדברים הטובים שאתה עושה.
שתשלח תמונה מהטיול שאתה עושה, שנקנא.
שעוד מעט תגיע עם ליה ולענבר תהיה אחות גדולה.
שעמית יחכה לך כדי לתת לך חיבוק של אחים,
שהוא כל כך עוצמתי שאפשר לראות את הקווים שלכם מתחברים לכמה רגעים.
כל הדברים האלו שהיו כל עולמנו
נחרבו ברגע אחד לפני שנה.

ללכת בכל שמורות הטבע ובתחנות הרכבת ולראות את דמותך משתקפת מבעד למדבקות והחולצות.
אבל זה לא אתה
זה רק רגע אחד שנתפס.

זה לשמוע ולהחזיק כל סיפור קטן מתוך 19.5 השנים שלך
זה להזכר בדברים שנאמרו ובעיקר באלו שלא נאמרו.
זה לראות את אמא נשברת וקמה
בכל יום מחדש.
אלפי רסיסים ממך שהשתברו והתרסקו באותו היום ממשיכים להתפזר ביחד עם רסיסים מאיתנו בכל פינה בעולם.

אי אפשר לאסוף בחזרה את השברים ולהפוך אותך שוב לשלם.
אבל אנחנו נמשיך לנסות כל החיים.

החברים והמשפחה ממשיכים להיות איתנו
זכינו שאלו הם החברים שלנו והחברים שלך.
הכרנו כמה ילדים מופלאים שהפכו להיות חלק מביתנו
הם באים מתי שהם רק יכולים
הם לא יודעים את זה אבל הם נכנסו לנו כל כך חזק ללב.

הם באים כי נפשם נקשרה בנפשך
הם סוחבים את הזכרון עמוק בליבם
והם נותנים לנו הרגשה שאנחנו לא לבד.

המלחמה עוד לא נגמרה וחיים רבים כל כך ממשיכים להתווסף לרשימה הבלתי נגמרת של משפחות שאיבדו את היקר מכל.

הכרת לנו הרבה אנשים חדשים שאימצנו אל חיינו, כמונו הם איבדו את היקר מכל.
כמונו הם מחפשים את הדרך.
הם לפעמים נראים חזקים ולפעמים הם באמת כאלה.
בשבילם ובשבילנו המלחמה לא תגמר,
גם אם יחזרו החטופים.
לעולם נשאר באותו הערב באוקטובר שבו חיינו השתנו לבלי הכר.

תמשיך לשלוח לנו סימנים ילד
לא תמיד אנחנו מבינים את המסרים.
אנחנו יודעים שאתה איתנו ומלווה אותנו.
אם תוכל רק קצת להחליש את הכאב, נצליח לראות יותר רחוק.

מתגעגע כל כך ילד.

עומריקי

תראה על כמה אנשים השפעת.
כמה אנשים באים ורק רוצים לגעת באור שלך, להבין קצת מה הפסדנו, מה הפסידו הם.
הפסדנו המון!

החברים שלך כואבים כל כך.
ליה והמשפחה שלה - איזה משפחה הפסדנו, איך הכל התפרק לחתיכות.
אבל אנחנו גאים כל כך, מודים על כל דקה איתך, כל טיול, כל חיבוק, כל צחוק.
אני יכול להרגיש אותך, את המגע של ראשך בזמן שסיפרתי אותך.
את הגב החסון שעליו נפלו השערות, וכשהתרוממת, הייתי מושיט יד גבוה למעלה לנער אותן ממך.
אמן ולא תעלם לי התחושה מהיד של היותך.
תסתכל עלינו מלמעלה, אנחנו נתרומם ונהיה משפחה חזקה ואוהבת כמו שהיינו איתך.
שים עלינו תמיד את ידיך הארוכות על הכתף.
תמוך באחיך ותראה להם את הדרך.
עשית אותנו מאושרים בחייך,
ואני בטוח שאין דבר שהיית רוצה יותר, משנהיה חזקים, נקום, נמשיך לחיות ולא נתלונן.
הלכת למשימה לשמור על הארץ שלנו היחידה.
לא תכננת למות, אבל שילמת את המחיר הכבד ביותר.
מתוך החורבן העצום הזה, תתפתח התקומה.
חבריך והדור שלך ייקחו את המדינה האהובה שלנו אל ימים יפים יותר.
אתם התקווה שלנו.
אז תחיו חיים טובים, תכירו תודה לעולם.
קחו את עומרי לכל טיול שלכם, תצעקו את השם שלו בכל מעיין ובכל גבעה.
תשלימו בשבילו את הטיולים שלא הספיק.
תילחמו כשעומרי אתכם ושומר עליכם.
תאכלו עוד המבורגר בשבילו.
תנו עוד ״רגל על הגז״ ותנסו להשיג אותו בכל ריצה.
הוא אהב אתכם אהבת אמת.
הוא תמיד יהיה איתנו.
אוהבים אותך לנצח ילד יפה ואהוב שלנו.

עומריק, הזמן עצר מלכת לפני כחודש, אנחנו חיים את אותו הלילה שוב ושוב.
החדר שלך התחיל להעלות אבק.
במדרגות העץ רואים את סימני כפות הרגליים שמידי פעם עולות.
כבר חודש לא שמעתי את המדרגה הרביעית, שלא משנה כמה אתה וליה
ניסיתם לעלות בשקט, תמיד חרקה.
ההלם מתעתע בנו כאילו מתחיל להתפוגג, ומצטרפים אליו געגוע ועצב.
מוצא את עצמי ברגעים לבד, אומר בקול: ״איבדנו את עומרי״
גם כשאני אומר את זה, הראש לא מסוגל לתפוס.
באמת איבדנו אותך? יותר לא ניסע לטיולים ביחד?
לא נשוחח יותר ואוכל להתפעל מחוכמתך?
האחים שלך לא יוכלו יותר לשים את ראשם תחת ידיך, כשחיוך של אושר מרוח להם מקצה לקצה, שאתה שם - איתם?
לא נצחק יותר ביחד בארוחות?
אמא לא תוכל יותר להתרגש לבשל ולקנות לך את הדברים שאתה אוהב?
כל כך הרבה שאלות ולאף אחד אין את התשובות.
לקחת אותן איתך לאיפה שהלכת.

עומריקי
לכולנו קשה, כל אחד מתמודד עם זה בדרכו.
לראות את החברים שלך וכל העשייה שלהם, את העצב בעייניהם. את העצב של ליה ומשפחתה.
הם עסוקים מבוקר עד ערב בזכרונך ובהנצחתך, אנחנו גאים בהם כל כך.
זכית בחברים מדהימים ובזוגיות מופלאה.
זה ממלא לנו את הלב לראות שהיית 19.5 שנים מלאות בעשייה, בטוב ובאהבה.
שהיה לך טוב, שעשית טוב ותיקנת את העולם אפילו במעט.
רואה את הסרטים שבהם אתה מתייחס בכבוד ובחמלה לבעלי מוגבלויות, ומוקסם שאפילו לא ידעתי
עד כמה היית מהמם איתם.
נדרשת גדולה אמיתית להיות כזה, אני גאה בך כל כך!

עומריקי
הכאב בלתי נסבל עד שהוא מתפרץ מהקרביים ומאיים להרוס כל חלק בנשמתנו.
אבל אנחנו נמצא את הדרך, אנחנו לא נרים ידיים.
לא נכנע, לא ניתן לשונאינו את הסיפוק הזה.
נחזור לחיות חיים ראויים כדי לכבד את זכרך.
רוצה להגיד כמה מילים לחברים ולמשפחה שלנו ולכל מי שפה בשבלינו.
אין כמוכם!
אתם מקיפים אותנו, מרגע שקרה האסון.
אנחנו כל כך אוהבים אתכם, אתם מצילים אותנו מליפול, אתם מרפאים אותנו יותר טוב מכל מטפל,
אין לנו מספיק מילים כדי להודות לכם.
אתם תיכנסו לגן עדן בלי תור.

עומריקי
עמית וענבר אחיך האהובים הם מקור לגאווה
אני מסתכל עליהם וצובט את עצמי איך יצאו לי ילדים כאלו מופלאים.
אילו עוצמות יש בהם, אלו שידעתי ואלו שגיליתי עכשיו.
אתה יכול להיות גאה כמו שהיית בחייך
שאלו הם האחים שלך.
אנחנו אוהבים אתכם!
אנחנו פה ביחד כדי לעבור את הכאב הזה, אנחנו פה בשבילכם!
עומרי שלנו כבר לא יחזור
אבל מה שהוא בשבילנו, לעולם לא ישכח ולא יעלם.
אוהב אותך, בבקשה תבוא אליי בחלומות ותחבק אותי, מתגעגע כל כך!
תשמור לי על אמא, אני אוהב אותה. כמוני היא שבורת לב.
שלח לה כוחות, היא צריכה אותם!

עומריקי
החברים שלך בצבא קיבלו כומתות השבוע.
הלכנו לטקס ופגשנו את משפחות חברייך, שגורלם נקשר בגורלנו.
קיבלנו במקומך את הכומתה והסיכה.
דמיינתי אותך שם מקבל את הכומתה עם הצדעה, אבל אתה לא היית שם.
שמחת המשפחות נמהלה בעצב שלנו שחזרנו הביתה עם הכומתה אבל בלעדייך.
הם עולים כבר בקרוב לחזית, הם טובי בנינו ואנחנו אוהבים אותם.
אם יש לך דיבור עם האחראי למעלה, אז תגיד לו שדי.
תגיד לו שישמור עליהם, שיחזרו הביתה בשלום, כי הלב כבר מתפקע!
תגיד לו שיחזיר את החטופים, שיחזיר את האור, כי מחיר המלחמה הוא נורא.

• קטע לזכרו של עומרי תמרי ז״ל:
  איך להתמודד עם קשיים, מקרים לא צפויים וכשלונות?
  אתם מכירים את זה שאתם עובדים קשה נורא בשביל משהו? לומדים הרבה למבחן , מתאמנים הרבה לקראת משחק כדורסל
  חשוב שיש או אפילו משקיעים הרבה בארוחה שאתם מכינים ובסוף הכל יוצא עקום? נכשלת במבחן , שיחקת ממש
  לא טוב משחק והארוחה שהשקעת בה יצאה לא טעימה. סביר להניח שרובנו חווינו דברים בסגנון הזה . עכשיו
  תדמיינו שאתם נמצאים בקבוצת כושר קרבי מכיתה י׳ עד סוף כיתה יב׳ מתאמנים הכי קשה שיש , עושים
  סימולציות של גיבושים וימי סיירות, מתאמנים 8 פעמים בשבוע , מקפידים על תזונה ועושים הכל על מנת
  להצליח ולהגיע כמה שיותר רחוק בצבא ולהגשים את החלום שלכם.
  אחרי שהייתם בשיא שלכם , השגתם גיבוש מטכ״ל ביום סיירות והייתם הכי טובים בקבוצת כושר קרבי ואולי בארגון
  כולו, פתאום דוחים לכם את הגיבוש בשנה שלמה! מתסכל נורא , לא?
  אז התמודדתם עם זה , המשכתם להתאמן בשנת שירות האינטנסיבית שלכם למרות כל הקשיים, כמובן שעם זה באים
  קשיים , אתה יורד במשקל משמעותית, אתה לא ישן כמו שצריך והגוף לא מתאושש עד הסוף אבל לפעמים אין
  ברירה.
  הגיע הרגע שאליו חיכיתם מכיתה י׳ גיבוש מטכ״ל .
  אתם מגיעים אליו לא בשיא שלכם כי הייתם עם 39 מעלות חום יומיים לפני כן , חתיכת אתגר אפשר לומר אבל זה
  מה יש…
  סיימתם את הגיבוש למרות הקשיים , בסופו לא קיבלתם את התוצאה שרציתם.
  אתם שיניתם את השיבוץ שלכם לגולני על מנת לעשות ראיון ולהתקבל לקומנדו שגם זה לא צלח כי אתם יותר אנשים
  של מעשים ולא של דיבורים וכאן נגמרת הדרך אל השיבוץ , התגייסת לגולני גדוד 51 . למרות התסכול הענק
  שקיים הרמתם את הראש, חיפשתם את האנשים הטובים , הרמתם את עצמכם ואת הצוות שלכם , הייתם מצטייני בר
  אור, בוחן מסלול , הפכתם לנגביטסים ועשיתם את הכי טוב שאפשר .
  הסיפור הזה הוא הסיפור של עומרי תמרי ז״ל, גם כשקשה ולא הכל הולך , תמיד להרים את הראש ולחפש איפה אפשר
  להשתפר , לעשות כמה שיותר ולתרום לאחרים תמיד בצניעות , הצטיינות וענווה.
  ״איך מתארים במילים בן אדם שעשה הכל בלי מילים״(משפט הכתוב במדבקה לזכרו)
  עומרי תמרי נהרג באסון הכטב״מ בבא״ח גולני בתאריך 13.10.2024 . בן לאלעד ושרון , אח של עמית וענבר.
  

תמרי, תמרמלדה
איזה ילד אתה, כזה שקשה להסביר במילים ואתה פשוט מוצא את עצמך עושה תנועות בידיים
אמנם חייתי איתך רק חודש אבל נכנסת לי ללב מהיום הראשון שבו כולם
סיימו לאכול מהר ואתה עם ההר אוכל שלך היית רק בחצי אז נשארתי איתך.
משם התחילה מסורת קטנה של כמעט כל פעם נשארנו ביחד אחרונים בחד״א
ואז לפעמים הלכנו אחרי זה למרכולית. עכשיו התמונה שצילמתי באחד מהביקורים שלנו במכולת מופיעה בעמוד לזכרך - זה אף פעם לא יפסיק להיות בלתי נתפס. באותו יום שאלת אותי אם אני יכולה לבוא לחפש איתך משהו מיוחד במכולת
ולא הסכמת לספר לי מה, כי אמרת שאצחק עלייך, רק אחרי
שכנועים רבים סיפרת לי שאתה מחפש דילגית בשביל עוד אחד מהאינסוף האימונים שלך, וצדקת, זה באמת הצחיק אותי.
אתה מצאת את הדלגית האחרונה במכולת הקטנה הזאת שבמגל, והיית מאושר, זה כל-כך שעשע אותי שצילמתי.
במזכירות הקטנה הזאת שהגורל והיית שותף, זה כל כך שיגע אותי שצילמתי.
זה רק סיפור קטן מכמה שבדיעבד אני מבינה, למרות שגם אז ראו כמה היה לך חשוב להתגייס ולהגיע למקום הכי טוב.
יצא לי עכשיו במסגרת הטירונות את הזכות להציג עליך במסגרת “כאן בזכותם״.
הקראתי את אחד מהפוסטים היפים ושוברי לב של אבא שלך, שאני כבר ממזמן יודעת לקרוא אותם רק כשאני לבד במיטה כי כבר גיליתי שאני לא מצליחה שלא להתפרק מהם.
סיפרתי קצת עליך, על ההרגלים המצחיקים שלך,
על איך שהיה נהיה מוסכמה תוך דקה, שאתה הלב של הקומונה, על איך שאתה באמת מהאנשים שמתאהבים בהם ממבט ראשון.
ניסיתי להעביר מי היית אבל זה באמת בלתי אפשרי כי היית כל כך מיוחד במינו.
אתה ללא ספק מהאנשים הכי טובים שפגשתי, אף פעם לא מתלונן, תמיד
איכשהו חיובי ועוזר לכולם.
בשקט שלך שלך נכנס לכל לב אפשרי, אפילו של חיות.
היית נקודת אור ענקית וגם לפני שאיבדנו אותך התבאסתי מלא על שלא שמרתי על קשר.
אני אוהבת אותך כל כך יא ילד קסם ומקווה שאתה יודע את זה
מזכירה אותך ומספרת עליך למי שמוכן להקשיב וגם למי שלא.
מתגעגעת ואתגעגע תמיד
תודה שהיית אתה
אוהבת הגר

הספד של עידו וולף חבר בחבורה של עומרי ממזכרת בתיה

עומרי, בכל אחד מאיתנו יש משהו קטן ממך.
רואים את זה בדברים הקטנים, בהרגלים שלנו, באופי ובדרך החיים.
כדרכך לא היית צריך לדבר הרבה כדי להנחיל לנו את הדברים האלה: פשוט היית עושה אותם בעצמך ואנחנו כבר
היינו מסתכלים בהערצה.
בין אם זה על האינטליגנציה הרגשית שגרמה לך לראות כל אחד מאיתנו, השקט, הענווה או כל דבר אחר שאפיין את
הדמות המיוחדת שלך.

הספד מאת אורי ונדר חבר בחבורה של עומרי ממזכרת בתיה

עומרי,
חולדבור,
תמרול,
קרטיבור,
היחמור,
יש לך כל כך הרבה שמות חיבה.
ספורטאי השכבה,
חתיך השכבה,
מלך האקספרט,
האצן הכי טוב,
החבר הכי טוב,
האיש שלא מספר על עצמו אף פעם אבל כולם, מספרים עליו.

כשאדם עוזב את העולם נשאלת השאלה מה השאיר אחריו?
מה היא המורשת שלו?
יש אנשים שיגידו שלהשאיר משהו טוב אחריהם זו המשימה של החיים שלהם.
אדם מבחוץ עלול לטעות ולחשוב שילד בסך הכל בן 19 לא הספיק להשאיר מורשת שכזו אחריו.
זה יהיה פספוס גדול של מי שעומרי היה.
מעבר לתרומה יוצאת דופן לחברה בשנת שירות ולמי שהיה וכמובן היה יכול להיות בצבא.
המורשת של עומרי היא ההשפעה שלו על האנשים שהיו סביבו.
כל בן אדם שתתפסו פה בלוויה יגיד לכם שהוא היה בן אדם מיוחד, שפוגשים פעם בחיים אם אתם בעלי מזל.
ואם תנסו לחפש בן אדם שלא מחבב או מעריך את עומרי, זו תהיה משימה בלתי אפשרית.
הסיבה היא שהיה לו אכפת מכולם חוץ מאשר מעצמו.
אף פעולה לא הגיעה ממקום אנוכי, והוא תמיד דאג לרגשות של מי שסביבו.
זה השאיר שום סיבה בעולם שלא לאהוב אותו.
וגם עשה משהו מדהים הרבה יותר - מבלי לדבר, מבלי לכעוס, ועם חיוך תמיד, עומרי הפעיל לחץ חברתי יוצא דופן
על כולנו, לחץ חברתי חיובי.
אני לא יכול לתאר כמה פעמים הרגשתי מחויב לעשות את המעשה הנכון פשוט כי ידעתי שהוא יעשה בדיוק אותו דבר,
ואפילו לא ישקול להתלונן.
הוא התערב איתי שלא אעשן סיגריה לעולם ובזכותו הצלחתי להימנע מזה.
הוא היה מגיע לכל אימון כושר קרבי גם אם לא ישן בלילה והכריח כל אדם אחר לעשות את אותו הדבר כי התירוץ
שלנו היה פחות טוב.
אני חושב שלכל אדם שבילה עם עומרי מספיק יהיה סיפור על איך הוא דחף אותו להיות אדם טוב יותר וזו בדיוק
המורשת שלו.
הצניעות, האכפתיות והרצון הבלתי מתפשר שלו מדבקים.
הוא השאיר אחריו קבוצת אנשים שבתור מי שמייצג אותה כרגע, נשבעת לעשות הכל כדי לפצות על כל הטוב שהוא היה
עושה לעולם, ולוודא שהמורשת שהוא השאיר אחריו, האנשים שהוא עשה טובים יותר יעשו רק טוב לעולם.
אני מאמין שהשם שלו יהדהד לנצח והוא לא ישכח לעולם.
הוא לא ישכח ולא יעלם בגלל מי שהוא היה ובגלל מי שהוא עשה אותנו.
סופר מפורסם בשם סטיבן קינג כתב פעם שחבר זה "מישהו שגורם לך לצחוק קצת יותר חזק, לבכות קצת פחות ולחייך
הרבה יותר."
נשמע כמו בולשיט, כי אתה בעיקר צחקת עליי ועכשיו אתה גורם לי לבכות.
אבל בחור אחר שאתה מכיר טוב אומר דבר ממש יפה, הוא אומר ש"חבר זה מישהו שיעשה הכל כדי להרים אותך כשאתה
למטה, ואם הוא לא יצליח, הוא ישכב לידך". הבחור הזה הוא פו הדוב ולא אחר שכל כך אהבת.
אני בחיים לא אשכח אותך עומרי ואני מבטיח לעשות הכל כדי שיזכרו אותך ולנסות לעשות אפילו קצת מכל הטוב
שהיית אמור לעשות.

תמרי, כשעזבת באמצע השנת שירות חשבנו הקומונה, שזו תהיה הפרידה שלנו ממך.
מי היה מאמין שנעמוד כאן כמה חודשים אחרי אותה פרידה, וניפרד ממך שוב - אך הפעם בצורה כואבת
הרבה יותר.
תמרי היה הבן אדם הזה שהיה לוקח את המשימות הכי קשות על עצמו, ומצליח אותן בלי בעיה ועוד כל
זה עם חיוך.
הוא היה הבן אדם הזה שיצחיק אותך בכל רגע קצת שחור בשנת שירות, או באותה הנשימה משחיר אותך
ומושחר עוד יותר.
הוא היה זה עם הכי הרבה מוטיבציה, זה שילך קילומטרים שלמים בשביל שאתה תלך כמה מטרים.
זה שכל המטופלות והמטופלים מאוהבים בו, ואם נגיד את האמת גם כל אחד מאיתנו.
במהלך השנה הבנו איזה בן אדם מדהים אתה, כזה שלא קשה להעריץ לאותו.
ראינו כמה בן אדם יכול להיות דבוק במטרה, כמה הוא יעשה הכל - בשביל החלומות שלו והאמונות שלו
למרות שעבד 12 שעות ביום. הבנו כמה טוב לב יש בך, תמימות, הכלה.
באמת שקשה לנו להסביר את החשיבות שהייתה לו בקומונה.
בלי הרבה דיבורים, הוא גרם לכל אחד מאיתנו להרגיש שיש לנו מישהו שהוא יותר מחבר קומונה, אלא
שהוא חבר לחיים. שאפשר לפנות אליו בכל מצב, שתמיד ישמח לעזור ולתמוך.
אנחנו יכולים לעמוד פה, ושעות ולדבר על הבן אדם המדהים שהיית.
ועל איך השפעת על כל אחד ואחת מאיתנו לטובה. ובמיוחד עלינו כקבוצה.
אנחנו אוהבים אותך, מעריצים אותך, ומתגעגעים אלייך.
תמיד תהיה בליבנו.
קומונה ש״ש יד – חוות ״תלמים״ מגל

מכתב לאחי - מתוך כאב וגעגוע אינסופי
לזכרו של עומרי תמרי.

"לפעמים כשאומרים לאנשים שמתגעגעים זה סתם בשביל להגיד , אבל הפעם זה באמת"
עברו יותר מחודשיים מאז שהלכת וזו פעם ראשונה שיש לי את האומץ לכתוב לך, המכתב הזה הוא יותר בשבילי מאשר בשבילך עומרי -
כי הכאב רק מתגבר ונהיה חד יותר מיום ליום, ואני לא יודע אם יש בי את הכוחות להחזיק ככה עוד.
אני מודה - אני מפחד.
בחיים לא פחדתי ככה.
כל כך מפחד מהרגע שכשתופיע בראש שלי, זה כבר לא יהיה כל דקה.
וכשהרגע הזה יגיע כבר יגמרו לי כל הדמעות, ולא יהיו לי עוד מילים לספר עלייך.
אני מקווה שהרגע הזה לא יגיע לעולם.
החיים ממשיכים.
לא דופקים חשבון לאף אחד, גם לא לטובים ביותר.
העולם ממשיך להסתובב ואנשים ממשיכים לחיות - אבל אני? אני לא מוכן.
אני לא מוכן לקבל את זה שאתה כבר לא פה.
אני שונא את זה שכל העולם מתקדם בשלו ומכריח אותי להתקדם ביחד איתו.
לא מוכן לקבל שהשמש תזרח ותשקע יום יום בלעדייך.
שאנשים ממשיכים את חייהם כאילו שום דבר לא קרה.
שילדים ימשיכו להתגייס, להשתחרר ולטייל - אבל אתה לנצח תישאר בן 19.
אבל מה שאני הכי שונא, זה שאני לא יכול לעשות כלום.
שום דבר שאני אעשה לא יחזיר אותך בחזרה.
זה כנראה הדבר שהכי קשה לי להתמודד איתו, מאז שהלכת.
היה לי כל כך הרבה עוד לומר לך תמרי שמגיע לך לשמוע - דברים שחשבתי עלייך תמיד אבל בעצם לא אמרתי לך אותם אף פעם.
אז אני רוצה שתדע שאתה המלאך בדמות אדם הכי טוב שהכרתי.
הכי חזק והכי אמיץ.
אתה לא טוב בגלל שעשית שנת שירות, או מאלף הפעמים שעזרת לאחר מבלי לחשוב על עצמך.
אתה לא חזק בגלל האימונים הפיזיים והמנטליים שעשית, ולא אמיץ ממיליון הסיכונים שלקחת בחייך .
אתה טוב בגלל הלב שלך - שאם אי פעם יעשו שם סיור, לא יצליחו לזוז, מכמות הכוונות הטובות והטהורות ששוכנות שם.
אתה חזק, בגלל הנפש שלך, שספגה לא מעט קשיים ופעם אחר פעם הצליחה להרים את עצמה בחיוך ובענווה לא משנה כמה כואבת הייתה הנפילה.
ואתה אמיץ בגלל התעוזה שלך להיכנס תחת האלונקה לא משנה כמה היא כבדה וכמה רחוקה הדרך.
כל מה שלא הספקתי לך לומר עובר לי מול העיניים ונשבר .…
זה לא מכתב פרידה עומרי.
אני לא הסכמתי מאז קרה מה שקרה להספיד אותך, כי מבחינתי זו לא פרידה.
אני ואתה לא נפרדים.
גם אם אנחנו לא יחד עכשיו, אתה בליבי לנצח .
והמכתב הזה, עם כל הכאב בסופו של דבר, הוא רק מילים - ומילים זה רק אוויר.
ולך לא מגיע רק מילים, לא כזה היית.
לא דיברת הרבה במילים, אתה דיברת במעשים - וכך אני אעשה בשבילך, אני מבטיח.
הייתי מוכן לעשות הכל בשביל לראות אותך מחייך רק עוד פעם אחת.
אני מעריץ אותך ואוהב אותך, אהבה שאינה תלויה בדבר, וכואבת מזיכרון לזיכרון.
התחלתי את המכתב במשפט מתוך מכתב פרידה, שכתבת לנו בסיום שנת השירות - ועם המכתב הזה אסיים:

״קשה לי לתאר כמה התרגשתי לפגוש אתכם עכשיו.
לפעמים כשאומרים לאנשים שמתגעגעים זה סתם בשביל להגיד.
אבל הפעם זה באמת.
בערך מהיום הראשון שלנו ביחד ציפיתי להגיע ליום הזה ולעולם לא תיארתי לעצמי שהוא יראה ככה - קצת עצוב האמת.
זאת בוודאות הייתה השנה הכי מטורפת בחיים שלי, ותהיו בטוחים שלא שכחתי, ואני לא אשכח אף אחד מכם ומהחוויות שלי אתכם.
מקווה שעוד נספיק להיפגש קצת ולעשות דברים כקומונה, לפני שכל אחד ילך למקום שלו.
אני מצטער על זה שלא היה לנו יותר זמן ביחד ובתכלס, לא אמרתי אפילו מילות פרידה אמיתיות אף פעם.
אז זהו, מקווה שאתם נהנים ותהנו כמה שיותר, כי תמיד מרגישים בסוף שזה לא מספיק .
אוהב אתכם מאוד״

עומרי תמרי - הילד המלאך, הטהור, הכנה, הרגיש והתמים.
שבאמת ובתמים מלא בכוונות טובות, ובחיוך שיכול להמיס את הלבבות הכי בודדים
הלב נשבר.

עומריקי שלי
אני כנראה אפתח ככה כל פעם שאכתוב לך, כמו כל שיחה שהתחלתי איתך בוואטסאפ.
הייתי כותבת לך ״עומריקי״, והיית עונה הכי מהר שאפשר.
אמול הקראתי לך מול כולם ועכשיו רוצה לכתוב רק לך.
אני מתגעגעת ולא מאמינה שלא תחזור ביום רביעי לערב חג ושלא תחזור גם בשבת שאחרי.
הכאב הוא בלתי נגמר, כל הזמן מגיעים האנשים לחבק אבל אין בכך יותר מידי תועלת..
לא היית כמה שענבר כאן בשבילי ואני בשבילה כמובן, אנחנו אצל בחדר
בוכות מחובקות. אני מספרת לה את מה שאף פעם לא סיפרת.
אני מתראיינת לכל כך הרבה מקומות ומקווה שתבין שזה במטרה שאנשים ילמדו ממך, ידעו מי אתה ויהיו קצת יותר
כמוך
למרות שזה מאוד קשה להיות מושלם.
כל פעם שאני שוכבת על המיטה בחדר שלך אני מדמיינת את החיבוק המדהים שלך.
חיבוק חזק, אמיתי, עוטף כזה, שהיית אומר שאתה נותן רק לי.
הייתי שמה את הראש על החזה שלך מתחת לסנטר, והכל היה נעלם, כל הצרות נשכחות.
אני כל הזמן חושבת מה היית אוהב ומה לא.
למה היית מסכים, מה היה מעצבן אותך, ולמה אתה בטוח מתגעגע.
לדוגמה היום עשיתי מחליק ואמרתי לאמא שלי שבטוח לא היית רוצה, כי אתה אוהב תלתלים.
אמרתי לענבר שבטוח היית מתלהב מכמות האוכל שיש כאן.
את המגרה במקלחת עוד לא פתחתי.
המברשת שיניים שרק החלפתי לך נמצאת שם, אמרת שהיא משונה, אבל אמרתי לך שזה של ילדים כדי שלא יכאב
בחניכיים.
אמרת לי שאני לא ילדה.
עשיתי לך חיוך ענק ואמרתי שיש לי שיניים קטנות. זה הצחיק אותך.
הלוואי שהייתי מצליחה לשמוע שוב את הצחוק שלך, את הקטן והגדול המתגלגל מהבדיחות.
והקטן יותר, זה ששייך לרילס באיסטגרם. הצחוק שחושף את כל השיניים היפות והישרות שלך.
למרות שבחיים לא עשית גשר.
אני מתגעגעת כל כך, כל כך שזה כואב.
אני רוצה הכל, עוד חיבוק, עוד מילה, עוד שיחת טלפון. עוד לילה ביחד, עוד ארוחה, עוד נסיעה ארורה לתל
אביב בשביל השיגעונות שלי. אני מתפללת שתחזור.
זאת לא הפעם האחרונה שאכתוב לך והמקום בכל הדפים בעולם לא יספיק בשביל הגעגוע והזיכרונות איתך, אפתח
ואסיים תמיד באותן מילים.
שלך לנצח ליוש

"קוראים לי גיבורה. אנשים לא רואים את הימים שאני לא מצליחה לצאת מהמיטה"
ליה איבדה את בן זוגה עומרי במלחמה.
ליה כהן, בת הזוג של סמל עומרי תמרי ז"ל.
איך הכרתם?
"שנינו ממזכרת בתיה אבל למדנו בבתי ספר שונים. למדתי פיזיקה וביולוגיה עם החברים מבית הספר שלו והחבורות
שלנו התחברו, ככה הכרתי את עומרי. הייתה בנינו כימיה ממש טובה ולאט לאט התקרבנו, עד שזה קרה ונהיינו
ביחד".

ספרי לי על עומרי
"עומרי היה בן אדם מאוד מיוחד. הוא היה צנוע בצורה יוצאת דופן (חוץ מזה שהוא היה חתיך עולם ומושלם).
בגלל זה אני לא חושבת שהוא היה אוהב את כל ההנצחה שעושים לו. הוא לא אהב לשים את עצמו בפרונט. אני ממש
מרגישה בלב שלם שלא רק אני והקרובים שלו הפסדנו את עומרי, כל המדינה שלנו הפסידה אותו.
המדינה שלנו הפסידה במלחמה דור שלם של אנשים מדהימים שהיינו יכולים לעשות פה כל כך הרבה דברים טובים".

ומה קרה כשהתחילה המלחמה?
"עומרי היה בשנת שירות עם אנשים עם צרכים מיוחדים. אחרי שפרצה המלחמה היו צריכים עוד לוחמים, אז החליטו
לגייס את כל מי שיש לו פרופיל גבוה. הוציאו אותו באמצע שנת השירות והוא התגייס ללגדוד 51 של גולני.
הוא ממש הבין את החשיבות של זה. המון אנשים שהיו במצב דומה אליו עשו קומבינות ויצאו מזה. הוא ישר רצה
להתגייס, למרות שאני הייתי מוכנה לשבור לו אצבע כדי שלא ילך. הוא אמר שאם לא הוא, אז מי כן?"

פחדת כשהוא התגייס לקרבי במהלך המלחמה?
"לא באמת האמנו שהוא יתגייס עד הרגע שזה קרה. חשבנו שישאירו אותו בשנת שירות, וכשהוא התגייס הכל קרה
מאוד מהר. לא פחדתי. ידעתי שהוא בהכשרה ושזה לא אמור להיות מסוכן. אבל טעיתי. הוא נהרג לפני סיום
ההכשרה שלו."

איך גילית שעומרי נהרג?
"אני הייתי בצבא, הייתה אזעקה ונפל כטב"ם, לא ידעו איפה. עומרי היה בהכשרה אז לא ציפיתי ממנו לקבל שיחה
באמצע היום. והוא היה אמור להיות באיזשהו יום חינוך בהרצליה אז הייתי בראש שקט. אחד החברים הוציא
אותי באמצע הדרכה ואמר לי "נפל כטב״ם בבא"ח גולני, אולי תבדקי מה עם עומרי".

התקשרתי לאמא של עומרי והיא התחילה לבכות בטירוף, לא הבנתי למה. עברו כמה שעות ולא הצלחנו להבין איפה
הוא. בסוף אבא שלו כתב לי שעומרי ברמב"ם. הבנתי שמשהו קרה והייתה היסטריה, ההורים שלי לקחו אותי
מהבסיס ונסענו לבית חולים. כשהגעתי ראיתי את אמא של עומרי בוכה בחוץ, ואז התקרבה אליי חברה שלה
ואמרה לי שהוא נפגע מהכתב"ם ולא הצליחו להציל אותו."

איך הרגשת?
"זה היה ממש מורכב. נכנסתי למערבולת. מבן אדם שיודע לקבל החלטות בצורה טובה, פתאום את לא יודעת להחליט
כלום בשביל עצמך. ולא בא לך כלום. החיים פשוט קרסו, בלי שום הכנה מוקדמת."

יש משהו שהיית רוצה שאנשים ידעו על לאבד קרוב במלחמה?

"לא כל דבר הוא כמו שהוא נראה. אנשים כל הזמן באים ואומרים לך את גיבורה, את מלכה, את מדהימה. ואני לא
מרגישה ככה. אני לא גיבורה, אני חווה הרבה חרא. ימים גרועים שאני לא יכולה לצאת מהמיטה בלי חשק
לראות אף חבר או חברה ולא לדבר עם אף אחד. מהצד רואים רק את הימים שאת כן מצליחה לחייך ולהביא את
עצמך לעשות כל מיני דברים."

אם היית יכולה להגיד משהו לעומרי, מה היית אומרת לו?

"הייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו. זה בטוח. זה הכי חשוב לי."

מה היית רוצה שאנשים יזכרו מעומרי?

"משהו שממש חשוב לי שאני אומרת לאנשיפ מאז ההפסד שהקראתי בהלוויה שלו זאת שורה קטנה. 'אני רוצה לבקש
מכולכם להיות קצת יותר כמו עומרי, תהיו אנשים נעימים עם כוונות טובות. תשתדלו לעשות את הכי טוב
שלכם, תשאפו להצטיין. תאכלו טוב ותהנו מהחיים'."

קטע שכתבתי לעצמי שבוע אחרי רק

״עומרי, כבר שבוע , לא עובר דקה שאני מבקש שתחזור ושאני יצחק איתך עוד פעם אחת, שנחייך ביחד עוד פעם אחת, שנשחק כדורסל עוד פעם אחת, ופשוט לראות אותך שוב רק עוד פעם אחת. אני לא מפסיק לחשוב על ראש השנה, איך משום מקום חשבתי לקפוץ לכולם להגיד שלום, וכמה אני מודה על אותו רגע כי זה בעצם הפעם האחרונה שראיתי אותך. הבנתי בשבעה עד כמה היית מיוחד, כמה רמות היית מעל כולנו, פשוט לא יכלנו להשתוות לך לא משנה כמה ניסינו כי אתה בטבעיות שלך עושה הכול יותר טוב ויותר בשקט. כל מה שאני עושה מפה קדימה, אני עושה בשבילך עומרי, עושה למענך, עושה כי אתה לא הספקת, עושה כי לקחו אותך מוקדם מידי, עושה כי זה מה שאתה היית עושה, ועושה כי חייב להמשיך . איך ממשיכים? איך עובר שבוע, מתחיל עוד יום, עוד יום שזורחת השמש, עוד יום שהשגרה מתחילה לחזור ואנחנו צריכים לחזור חזרה לשגרה, אבל אני לא מוכן. אני לא מוכן לחזור לשגרה, להתנהג כאילו הכול כרגיל ואתה עדיין לא תהיה פה לידנו.״

והיום עבר שנה, למרות שעדיין קשה להאמין, התחלנו לעכל, והחיים המשיכו. חלקנו התגייסנו, חלקנו תכף משתחררים, חלקנו ממשיכים בצבא ואתה ועדיין אתה לא עזבת אותנו. עברנו שנה של רגעים טובים, רגעים קשים, רגעים סתמיים שכבר שכחנו אבל בכולם אתה היית חלק, בכולם חשבנו עליך, בכולם הבאת לנו כוחות. אני פונה לכולנו שנדע לקבל כוחות מעומרי ברגעים הקשים, שנדע לזכור אותו ברגעים הטובים, ושהוא ימשיך ללוות אותנו.

עומרי היקר , מאז שנכנסת לחיינו, הבאת
איתך אור, שמחה ואהבה אינסופית.
החיוך שלך , אצילות הנפש והאנרגיה מילאו אותנו בגאווה עצומה.
כל יום איתך היה מתנה יקרה מאוד ואנחנו התרגשנו לראות אותך גדל ומתפתח בחייק המשפחה.
אני זוכר כשהיית עדיין עולל בן תשעה חודשים , עדיין לא ידעת ללכת ,אבל ידעת לתמרן על הבימבה במיומנות
בלתי מובנת. כולם התפעלו מהיכולות שלך.
זכורה לי הפעם שהחזרתי אתכם מהגן הביתה ואמרתי לך שאתה תפתח את השער בעזרת השלט, כיוון שאתה הנכד הבכור.
אחיך הצעיר עמית התרגז ואמר שהוא גם הנכד הבכור. ואתה הסברת לו שאין דבר כזה שיהיו שני אחים בכורים.
עמית כמובן היה עדיין קטן מדי כדי להבין והמשיך לבכות .
אני לא אשכח לעולם את הימים שהסעתי אותך לבית הספר, לחוג פסנתר או לכדורסל.
כל כך נהניתי מכל רגע במחיצתכם. תמיד חיכתי לרגעים אלה.
כאשר סיימת את כיתה ב’ , הוריך החליטו לעבור למושב “טל שחר”, עבורי אלה היו רגעים קשים ,אך הבנתי את
שאיפת הוריכם שתגדלו בסביבה כפרית עם שדות ומרחבים.
גרתם בטל-שחר שנה ולאחר מכן עברתם למזכרת בתיה , שם גדלת.
כעבור זמן קצר גם אנחנו החלטנו לעבור למזכרת בתיה ואיתנו כל המשפחה.
הזמן עבר כל כך מהר ואתה התגייסת. כמובן שאני וכל המשפחה ליוונו אותך ללשכת הגיוס.
התגייסת לגולני ושם היית חייל מוערך ואהוב על כולם. היית צנוע ועל הצטיינותך נודע לנו במקרה מחבריך
שסיפרו להוריך.
בהשבעה בכותל המערבי התרגשנו מאוד והיינו גאים בך. המח”ט של חטיבת גולני לחץ את ידי ואחר לי: תהיו גאים
בנכד שלכם הוא מיועד לפיקוד.
היית בהכשרה של “הנגב” ורכשת חברים שרכשו לך הערכה רבה וכן גם אתה חשת כך.
במוצאי יום הכיפור התשפ”ה הייתה שיחתנו האחרונה בה איחלנו גמר חתימה טובה.
ביום ראשון למחרת באותה השעה קרה הגרוע מכל.
הכטב”מ הארור שכוון לפגוע בחיי חיילנו גדע את חייך ועוד שלושה מחבריך שנהרגו איתך ורבים נפצעו.
ביום הארור ההוא, כשנפלת, הזמן עצר מלכת.
הכתב”מ שלקח אותך מאיתנו הרס את עולמנו, הותיר בור ענק שלא ניתן למלא.
אין מילים שיוכלו לתאר את הכאב ואת הגעגוע הבלתי פוסקים.
כל יום שעובר בלעדיך כבד מנשוא, אך זכרך מלווה אותנו, מזכיר לנו את האור שהבאת לעולם.
אתה תמיד תהיה חלק מאיתנו ותהיה בלבבנו בנפש ובנשמה.
החיוך שלך , האהבה שלך והזיכרון שהשארת לכל המשפחה יהיו הנחמה שלנו.
עומרי לעד נאהב אותך ונזכור אותך. אתה חסר לנו יותר משניתן לתאר.
נכדי היקר , אני תמיד אשאף להיות קצת כמוך.
לעולם לא אשלים עם לכתך מאיתנו. אוהב אותך עד אין קץ. יהיה זכרך ברוך לעד
סבא משה שלך האוהב ומתגעגע

משה רוזנשטט סבא – מכתב לעומרי

עומרי הנכד האהוב

הכאב העמוק על אובדנך לא משתחרר. כל יום שעובר, רק מעצים את החוסר; את הגעגוע אליך, עומרי היקר.
היו לך רק 19 שנים; אך הזמן שעבר מאז שנפלת מרגיש כל כך ארוך.
היית גיבור!
היית אדם שתמיד הסתכלו עליו בהתפעלות ובהערצה.
החיים שלך מלאי המשמעות והערכים, הפכו אותך למודל לחיקוי לסובבים אותך.
גם אם יחלפו שנים רבות, לא נפסיק לחשוב עלייך.
תמיד תישאר בלבבות שלנו; לא תישכח לעולם.
הגעגועים אליך אינסופיים, כל פעם מחדש אני נזכר בך - בחיוך שלך, בכוח שלך; ובאהבה שהענקת לכל מי שסבב
אותך.
לא יודע איך להמשיך בלי לראות אותך; בלעדייך.
לעולם לא אשכח אותך, נכדי האהוב.
כל יום, בכל רגע, אני חושב עליך ומרגיש את חסרונך.
אתה תמיד איתנו - בלב; בזיכרון; ובאהבה.
הכאב כל כך עמוק, כל כך חזק, שנראה כאילו הדמעות לא יפסקו לעולם.
אני רואה אותך בכל מקום - בדמיון שלי - בכל פינה; וכל פעם מחדש, הלב נשבר.
כל כך מתגעגע אליך, עומרי.
כל דבר קטן מזכיר לי אותך - את החיוך; את הצחוק; את הדרך שבה היית תמיד שם בשביל אחרים. הלב שלי מלא
בזיכרונות; אבל גם מלא בכאב - על זה שלא אוכל לראות אותך שוב.
הגעגועים כל כך כואבים; והזיכרון שלך, חי בתוכי בכל רגע; בכל נשימה.
אני לא יודע איך להפסיק לדמיין אותך; לחפש אותך בכל מקום.
אבל אני יודע דבר אחד: אתה תמיד תהיה חלק ממני - מהלב שלי; מהחיים שלי.

אוהב אותך כל כך

משה רוזנשטט סבא – שנה

עומרי שלנו – שנה בלעדיך!

במלאת שנה לנופלו של עומרי, אני עומד כאן – סבא שמספיד את נכדו – ובלב תחושת כאב עצומה.
זו לא דרכו של עולם; זו לא הדרך שחלמתי עליה!
הלב מסרב להאמין – איך יכול להיות שאתה אינך?
איך אפשר לקבל מציאות שבה לא נשמע את קולך?
לא נרגיש את חיבוקך - כפי שחשתי אותה בפעם האחרונה במוצ"ש שלאחר ראש השנה.
לא נראה את העיניים היפות ואוהבות שלך, ואת החיוך התמידי על שפתיך.
עומרי - נכדי שלי - היית ילד מלא אור ואנרגיה; צנוע; טוב לב, וחכם.

כשבאת לעולם, סבתא רבתא הני, אמרה: ״שנולדת מענטש". שזה אומר ביידיש: גבר מרשים.

היית שואל שאלות חכמות, מגלה רגישות שאין להרבה ילדים.
בבגרותך, הפכת לאדם מיוחד במינו.
היית בן מסור להוריך; בן זוג של ליה; נכד אהוב לסבתא רותי וסבא משה;
סבתא שני ז"ל, וסבא אברהם.
היית גם נין לסבתא רבתא הני, ולסבא רבא צבי.
אח מסור; חבר אמיתי; חייל למופת.
הצטיינת, בכל מה שנגעת.
כאשר הגענו לטקס ההשבעה בכותל המערבי, ניגש אלי המח"ט של גולני - טפח לי על השכם - ואמר לי:
"אתם עוד תהיו גאים בו״.
היית מיועד לפיקוד - זו לא הייתה הפתעה עבורי - זה היה כתוב לך על המצח.
הלכת לצבא עם תחושת שליחות, מתוך רצון אמיתי לתרום ולהגן על המדינה היקרה והיחידה שלנו.
לא היססת, ולא התלוננת. פשוט עשית - באמונה מלאה - מבלי לדבר הרבה.
מתוך אותה אמונה, נפלת - כתוצאה מהכטב"ם הארור, שפגע בחדר האוכל בבא"ח גולני.

אני מבין עכשיו, מה שכתב אהוד מנור בשיר המתורגם מפורטוגזית "אני והעצב":
"העצב אין לו סוף, לאושר יש ויש..."

העצב שלי - באמת אין לו סוף.
והאושר שהיית מביא איתך, היה כל כך נוכח; ועכשיו - כל כך חסר.
אני ממשיך לספר עליך, בכל הזדמנות.
על איך היית; על מה שאהבת; על הדרך שלך לראות את העולם.
אני חושב עליך 86,400 שניות ביממה, נזכר בפרטים הכי קטנים.
אני זכיתי לעשות לך מקלחת הראשונה, והייתי גם הסנדק שלך.
סבתא רותי טיפלה בך, בזמן שההורים שלך עבדו ולמדו.
סבתא רותי זוכרת שלא היה לה קשה לטפל בך – אפילו לא פעם אחת.
אני באותו הזמן עדיין עבדתי, ותמיד מיהרתי הביתה מהעבודה, כדי לזכות להאכיל אותך; ולאחר מכן לטייל איתך.

הייתי אז מאושר, שזכיתי לרגעים הנפלאים האלה.
אני נזכר שרכבת על ״בימבה״ - כשעדיין לא ידעת ללכת.
אך לרכב על ה״בימבה״ - ידעת גם ידעת.
אני מוכרח לומר לך: כל פעם שהיית מגיע עד הויטרינה אצלי בסלון במהירות - מדהימה; ברגע האחרון עשית
סיבוב חד כדי לא לפגוע בזכוכית.
אבל אני; כל פעם החסרתי פעימה בלב.

נזכרתי בעוד דבר שממנו התפעלתי ועודני, עד עצם היום הזה:
אני תמיד לימדתי אותך לא ללכת ליד הכביש ואתה היית ממושמע מאוד.
עמית האח שלך, היה באותו הגן שלך.
אמא שלך נהגה להשאיר את העגלה שלכם בגן.
כשהייתי מחזיר אתכם מהגן, ישבתם בעגלה - אחד אחרי השני.
כשהגעתי הבייתה, נהגתי להוריד אתכם מהעגלה.
נכנסנו דרך השער, כשאתם כבר לא על העגלה - אלא הולכים לבד - עמית התקרב לכביש, בצורה מסוכנת.
אתה - שהיית אז בן 3 - חסמת לו את הדרך, ובכך מנעת ממנו לרדת לכביש.
הבנתי אז שהיית כל כך אחראי - ונשארת כזה.
פשוט היה אפשר לסמוך עלייך, כבר בגיל כזה צעיר.

אני זוכר שלקחתי אותך בפעם ראשונה לחוג כדורסל; כבר מהשיעור הראשון, ידעתי שתהייה שחקן נשמה - שיחקת
בקבוצת הנוער של מזכרת בתיה.
בשלב יותר מאוחר, הדבקתי אותך באהדה למכבי תל אביב - שאצלי נמשכת כבר 50 שנה.
היית בא אלי, והיינו רואים את המשחק ביחד; החברים שלך תמיד ביקשו שתראה איתם, אך אתה הבטחת לסבא, והבטחה
צריך לקיים... לפעמים היינו מפסידים, אני הייתי צורח בזעם, ואתה היית מרגיע אותי במילים: "סבא, היום הפסדנו -אבל בשבוע
הבא ננצח"; אז חיבקתי אותך ונרגעתי.

לפעמים, אני רואה אישה מטיילת עם תינוק בעגלה, או נערים שחוזרים מבית הספר.
אני רואה נער גבוה, עם תספורת דומה לתספורת שלך, ואז מציפים אותי זיכרונות, וגעגועים -
הדמעות חונקות את גרוני.
פעמים רבות אני מרגיש אשם שאני כאן, אבל אתה לא איתנו.
עומרי, אני מבטיח לך שאכתוב עליך עוד המון.
אספר על הקשר המיוחד שהיה בינינו, שילווה אותי עוד הרבה שנים.
אני מבטיח לך נכדי האהוב שלא אפסיק לזכור להזכיר אותך; ולא אפסיק לספר עליך, בכל זמן ובכל הזדמנות.
אבוא אליך - אעמוד לידך - ואמשיך להרגיש אותך בליבי כל יום.
לא תישכח לעולם.
נוח בשלום; גיבור יקר שלנו.
יהי זכרך ברוך.

עומרי
איך כותבים עליך בלשון עבר?
הילד הכי גבוה, הכי חתיך, הכי כובש, הכי צנוע ועניו.
הכי ביישן ועם הכי הרבה נוכחות.
כמה היית סיבה לגאווה של כולנו.
מהבן דוד הקטן שלנו הפכת לגבר,
עם החיוך שלך והמשיכת כתפיים הזאת של לוקח הכול בקלות.
שנתיים וחצי התאמנת לצבא,
רצית סיירת מטכל
את הכי הכי
כי כזה היית- הכי הכי.
וכמה התבאסנו איתך שלא עברת את הגיבוש למרות שבלב ידענו שלא משנה מה אומרים אתה הכי טוב שם בפער מכולם.
והגעת לגולני בלב שלם וכולם שם ידעו שגם שם מייעדים לך גדולות כי אתה באמת משהו מיוחד.
ראש האריות.
אח בכור כזה שאחים שלו מעריצים אותו
מגונן.
איך זה שזה קרה דווקא כשאכלת ארוחת ערב?
איך גבר גדול כמוך
נשמה גבוהה כמוך
חדלים מלהתקיים?
בינינו, אתה כזה גיבור וחזק שזה לעולם לא היה קורה בסיטואציה אחרת.
לעולם לא היה קורה אם הייתה לך הזדמנות להילחם
להשיב מאבק.
תשמור עלינו מלמעלה
תשלח כוחות לאמא ואבא, לעמית וענבר,
תמסור ד״ש לסבתא שני
שבטח לא מבינה מה אתה עושה שם ככ מוקדם
אתה תמיד בליבנו
לנצח נצחים

עומרי
חמישה חודשים מאז שהיה לי בן דוד ואז כבר לא.
תחושת ההחמצה המקננת בי היא קשה מנשוא.
כולם שואלים- הייתם קרובים? והתשובה הפשוטה היא שלא, לא היינו.
תמיד חשבתי שיש לנו זמן, הרי היית הגדול מבני הדודים הקטנים, אז כשנגדל כבר נתקרב. והנה כולם גדלים ואתה
כבר לא, וההזדמנות להכיר ולהתקרב נשכחה וחלפה וכבר לא תהיה יותר.
כמה נפגשנו? פעמיים, שלוש, ארבע פעמים בשנה? המרחק בין הבתים שלנו הוא 7 דקות ברגל. אבל עכשיו זה מאוחר
מידי וכואב מידי. אין יום שאתה לא מטייל לי במחשבות, מגיע לבקר לי בחלומות. החלום הראשון היה בשבעה, הגעת אליה וצחקת ואמרת- אני חושב שנפלה פה טעות. בחלום האחרון נכנסת לסלון לא מוכר והתיישבת על כורסה
והרגליים הארוכות שלך השתלשלו ממנה, ואני שאלתי אותך מה אתה עושה כאן? בוא נעשה סלפי מהר שיהיה לי
למזכרת.
לומדת להכיר אותך דרך תמונות ומילים של אחרים. כואב מידי ומאוחר מידי.
ילד גבר שכזה.
תדע,
שאם רק תגיע שוב, נעשה את הכול מחדש. נברא מציאות אחרת. נתקרב עוד מההתחלה.

One thing that stands out from my trips to Israel is how welcoming and hospitable you and Amit
always were, even from a young age.
Our first memory together that I can remember, we played soccer for hours.
We were maybe 7, and neither of us could really speak to each other, besides a couple of words here
and there that we knew in each other’s language.
Despite this and despite how you were shy about speaking English, you still made such an effort to
make me feel welcome.
Years later, for my bar mitzvah trip to Israel, you invited me out and introduced me to all of your
friends.
I remember writing about this day in English class for an essay that year, when your friends had
rented out the rooftop of a building and played soccer until midnight.
In the essay I mentioned how surprised I was that you and all of your friends were so caring and
interested in my life.
How everyone asked me about America and told me about some distant American relative they had to
relate to me.
How you guys taught me slang and translated everything that I didn’t understand.
Most importantly, how comfortable everyone made me feel despite being otherwise alone overseas.
When I would come home after summers in Israel, I would be almost upset that my friends and I weren’t as adventurous and spontaneous.
I don’t think any of us will ever heal from your passing. We will never stop telling your stories.
I remember I said I wanted to go running with you one day, and all your friends advised me against
it because of all the near-death experiences they had trying to keep up with you.
Your discipline, your good manners and light hearted attitude inspired us all to be better people.
Our last WhatsApp message I was trying to convince you to come to America after your service.
It breaks my heart that we were robbed of this chance.
Until we meet again brother.
We love you forever

עומרי

לפני שבועיים כתבתי לך משהו שאני חושב שראוי שאקרא חלק ממנו כאן עכשיו.
את הקטע הזה כתבתי ב 29.10
קצת יותר משבועיים אחרי שהלכת:
״את האמת , אני לא סגור למה אני כותב לך עכשיו, לא התפרקתי עכשיו, לא היה לי איזה פרץ
רגשות מטורף.
כנראה שאני סתם מתגעגע…
תוך כדי שאני כותב אני נזכר שלא מזמן לפני שהתגייסת, היה לך שבוע ראיונות, ואמרת לי שאתה מתראיין אלינו.
אתה לא מבין כמה שמחתי, ברגע שאמרת שאתה מתראיין, אני כבר פנטזתי
איך אנחנו נפגשים כל יום בבסיס, נלחמים ביחד בקצה.
היינו יכולים להיות אחלה צמד אני ואתה שם. בדיוק כמו בימי הכדורסל.
איזה כימיה הייתה לנו בכדורסל, רק שהכימיה הזאת הורגשה לא רק איתי, אלא גם על ידי כל שחקן אחר ששיחקת איתו.
איך זה הגיוני? איך זה הגיוני שלכל שחקן היה כל כך קל וכל כך כיף לשחק איתך?
התשובה לזה היא שהיית שחקן הנשמה של הקבוצה – לא היית הכי טוב, אבל היית השחקן עם הלב הכי גדול. השחקן שנותן הכל על המגרש, השחקן שכל חבר לקבוצה, רצו אותו בקבוצה יחד איתו.
ואם אני לוקח את השחקן כדורסל שהיית ומשווה את זה לבן אדם שהיית, רואים שאין הרבה הבדלים, כמו בכדורסל כולם תמיד רצו להיות קרובים אלייך, כולם רצו להיות חברים שלך, והיית החבר הכי טוב של איזה עשרה אנשים. היית נותן הכל מעצמך בשביל החברים המשפחה ובשביל הצבא,
והיינו סומכים עלייך בעיניים עצומות.
היית שחקן הנשמה בכדורסל והיית הלב שהחזיק את החבורה שלנו.
את הקטע הזה שכתבתי היה לי חשוב לקרוא היום.
נדהמנו לגלות כמה שהספורט, משקף את הבן אדם שעומרי היה בצורה כל כך טובה.
וחשוב שנזכור שכדורסל זה משחק קבוצתי, ואתה לא חייב לקלוע הכי הרבה בשביל להיות השחקן הכי חשוב על המגרש. כמו שאתה לא חייב לדבר הכי הרבה בשביל שיקשיבו לך.
ושתשפיע הכי הרבה על כולם.
אוהב ומתגעגע,
ארבל.

הספד בהלוויה מאת איתי סוכר חבר בחבורה של עומרי

עומרי תודה על מה שהיית בשבילנו.
על המנטור, המודל שהיוות לנו.
על זה שתמיד היית התשובה לכל שאלה.
הכתף התומכת ובעיקר החבר הכי טוב של כל אחד ואחד מאיתנו.

קשה לעכל שזה קרה, כל המסלול חיים שלנו יחד כבר היה סלול.
לסיים צבא, לגור קרוב, לעמוד יחד בחתונות שלנו, לגדל את הילדים שלנו יחד, ובסוף - להזדקן יחד באיזה בית
אבות על הים ולאכול פירות כל היום כמו שהכי אהבת.
כל התוכניות שלנו נגדעו בבום.
במקום שנהיה ביחד כל החיים פתאום אנחנו עומדים מעליך ונפרדים.

תמיד כששמענו שאנשים אומרים
שאלוהים לוקח את הטובים ביותר, התייחסנו לזה כקלישאה.
בחיים שלנו לא תיארנו לעצמנו שהמשפט הזה יקבל משמעות כל-כך חזקה.
עומרי
אולי אנחנו נפרדים ממך עכשיו, אבל אתה לגמרי תמשיך איתנו, כמו שהתווית לנו את הדרך כחבורה עד היום.
נמשיך ללכת בדרך שלך, ניעזר באופטימיות שהייתה לך.
נחייך את החיוך הגדול שלך, וננסה להיכנס לנעליים הגדולות שלך, ולהמשיך להאיר את העולם ולהפוך אותו למקום
טוב יותר.
שרון, אלעד, עמית ענבר, ליה, עומרי.
אנחנו מבטיחים להיות פה תמיד, לתמוך, לחבק ולהיות פה לכל מה שתצטרכו הבית שלכם ימשיך להיות הבית השני
שלנו, הבית של החבורה
אנחנו נמשיך להגיע אליכם לסלון ולשמר את השמחה שמלאה תמיד את הבית.
אנחנו אוהבים אותך לנצח, ומוקירים תודה על הזכות להיות קרובים כל-כך, בתקופה הקצרה מידי,
אבל כה משמעותית שלנו יחד.
על הזכות לגדול יחד איתך מכיתה ג׳ - ולא להיפרד לרגע.
היית ותמיד תהיה החבר הכי טוב של כל אחד ואחד מאיתנו .
שלך תמיד, כל החברים

אנחנו לא שלמים עומרי אין לנו ניסיון מול חיים שאתה לא בהם

כשנכשלתי במבחן במתמטיקה והייתי מבואס, תוך כדי שאתה חוגג וטופח עליי אמרת לי:”תלמד יותר טוב אני מאמין בך” והצחקת אותי אז מה עושים כשלוקחים לך את הבן אדם הכי מצחיק מהחיים?

כשנשנשנו פירות לפני כמה חודשים במפגש מחזור ומגיעה מישהי ואומרת לך:”עומרי יש לי חבר שמשרת איתך והוא לא הפסיק להגיד כמה אתה מכונה”, שאלנו אותך על זה ועשית כאילו אתה לא יודע על מה מדובר. אז מה עושים כשלוקחים לך מהחיים את מי שלימד אותך מה זה ענווה?

כשהקומונה שלך מעלה תמונה מערב מנוחה כיף שהגיע סופסוף בשנת שירות ורואים אותך ברקע שם נעליים לאימון באיזה 22:00 בלילה כי עבודה קשה זה קדוש בשבילך. אז מה עושים כשלוקחים לך מהחיים את מי שלימד אותך מוסר עבודה מהו?

כשאני חוזר איתך בחמישי בערב הביתה במאזדה שלך ואני עם הבן אדם שאפשר לדבר איתו על הכל אז אני מנצל את זה. אז מה עושים עכשיו כשלוקחים לך מהחיים את מי שהראה לנו כל פעם מה זה אינטליגנציה רגשית?

אתה האדם הכי אמיתי שאי פעם הכרתי אז עכשיו העולם מרגיש מזויף

אנחנו לא שלמים עומרי

תחושת הבור שנפער המחשבה שכבר לא נראה אותך בזוית העין במטבח בכל פעם שניכנס אליך הביתה ולא נשמע ממך עוד אף עצת זהב הולכת עם כל אחד מאיתנו כבר 12 יום ותלווה אותנו לאורך כל חיינו. תדע שאנחנו ממשיכים את דרכך מלווים את המשפחה שלך ואת ליה בכל מקום ובכל שניה מאז שהלכת חושבים כל הזמן איך אפשר להנציח ולספר עליך בצורה שאנשים שלא מכירים יבינו מי זה עומרי תמרי באמת ואת הסיפור המיוחד שלך, ובעיקר מנסים לפצות על כל הטוב שכבר לא תעשה.

עומרי, תן לנו חיוך קטן מלמעלה כזה חצי מבויש. כזה שמספיק לראות אותו כדי להבין שאתה בדרך הנכונה.

אוהבים אותך בלי סוף ומתגעגעים כל כך

אנחנו לא שלמים עומרי וגם לא נהיה החברים

לפני שאני מספר לאנשים איזה בן אדם ואיזה בן דוד עומרי היה – רץ לי בראש המשפט ''איך לתאר במילים אדם שעשה הכל בלי מילים''.
למרות שהוא היה בן דוד שלי, עומרי נתן לי הרגשה שהוא אח שלי יותר מאשר בן דוד שלי.
עומרי דאג שאני לא אהיה לבד בהפסקות בתחילת כיתה א'
עומרי דאג שאני ארגיש שייך כשעברתי בית ספר בכיתה ט'
עומרי דאג שאני ארגיש שיש ערך למילים שלי, גם כשהייתי חופר לו על כדורגל
לפני שלושה ימים היו בקשת מעגלי שיח על מי שהיה עומרי ועל הערכים שהובילו אותו. כשמעגלי השיח התחילו נזכרתי באיזה מנהג שהיה לעומרי ולי. בימי שישי אחר הצהריים כשהייתי בכיתה ב', היינו הולכים למגרש בגינת שקד שנינו ומשחקים כדורגל. עומרי לא היה חייב לעשות את זה, אבל בגלל שהוא ידע שאהבתי לשחק כדורגל (במיוחד איתו) הוא כן עשה את זה. גם כשהיינו ''רק'' משחקים כדורגל במגרש, עומרי היה מביא איתו איזשהו ערך מוסף.
הערך המוסף הזה היה שעומרי תמיד עודד אותי, אפילו שלא שיחקתי טוב, ואף פעם לא חיכה לי במגרש.
עומרי היה מגיע אליי הביתה כדי שאני לא אלך לבד, וככה היה גם כשחזרתי מהמגרש.
ה''מנהג'' הזה (ועוד כמה שהיו לעומרי ולי), ממחיש לי יותר מכל מי היה עומרי – בנאדם שעושה הכל בצניעות בלתי נתפסת, כזאת שתגרום לך לרצות להיות בחברתו יותר מכל אדם אחר
עומרי היה מודל לחיקוי בעבורי אז והוא תמיד ימשיך להיות מודל לחיקוי בעבורי, בדרך הצנועה
והייחודית שלו כמו תמיד

ספר זכרון

תמרי חבר יקר ואהוב
אני כותב לך עכשיו, עוד מעט שנתיים עברו מאז שהלכת
אני מתגעגע כל כך ולאחרונה אני מרגיש שאני פחות חושב עליך וזה קצת מפחיד.
ההיכרות הראשונה שלנו הייתה כבר במיונים לשנת שירות, שם אני לא חושב שדיברנו, אני זוכר שלא חשבתי שתתקבל כי לא היה נראה שהיית בעניין בלשון המעטה.
המפגש הבא היה באוטובוס בדרך ליום גיבוש של הקומונה לפני תחילת השנה, יום היכרות כזה עם כולם ועם החווה. עלינו על אותו אוטובוס, בדרך לחווה בפעם הראשונה, אתה היית גמור מעייפות כי כמעט לא ישנת בלילה ובקושי דיברנו
הרושם הראשוני שלי ממך סה״כ היה שאתה קצת בן אדם מוזר, שאוהב מאוד ספורט. ישר הבנו שיש לנו לא מעט במשותף בתחום הספורט ומטרות לקראת הצבא.
אני מודה שבהתחלה כשדיברנו על ספורט ואימונים חשבתי שאתה לא באמת כזה רציני, לא יודע למה…הצטיירת לי בראש ככה
בכל מקרה, כבר בשבוע הראשון התמונה הזאת שבניתי בראש עליך התנפצה כי בזמן שאני בשבוע הראשון שמתי את האימונים בצד, אתה התאמנת כל יום וכשהיית חוזר הייתי שואל אותך כמה רצת היית מספר לי ותמיד זה היה קצבים ומרחקים לא נורמאלים…
עם הזמן נפתחת והתחלנו להכיר אותך ולהבין איזה בן אדם זהב אתה -פשוט בן אדם טהור, בלי אגו, לא אמרת על אף אחד שום דבר רע, כולם הרגישו בבית איתך, אף פעם לא מביך, איש שיחה, לא בחור של אלכוהול או מועדונים, צחוקים בלי סוף… כמה היית מצחיק אותנו תמרי, שילוב מטורף של צחוקים וציניות קורעת ויחד עם זאת בן אדם סופר רציני שיודע המון, קולט הכל מהר ועובד הכי קשה בשביל המטרות שלו.
הרגשתי שנהיינו חברים מאוד טובים אבל היום אני יודע להגיד שכל אחד בקומונה ממש יכול להגיד את זה כי היית באמת חבר אמת של כולם.
לא יצא לנו הרבה פעמים להתאמן ביחד, פשוט כי לא היה לי סיכוי לעמוד בקצב
הפעמים היחידות היו כשאתה עשית ריצת שחרור שבשבילך הייתה קלילה ממש ובשבילי זאת הייתה ריצה עצימה מאוד. בנוסף מאוד זכור לי שעשינו ביחד אימון זחילות במגרש של הסוסים בחווה, אתה היית לקראת הגיבוש והיית סופר רציני ונעול.
בזמן הגיבוש עצמו היינו כל הקומונה ממש במתח והתפללנו שתעבור, כשלא עברת זה היה הלם ובאמת לא האמנו, עכשיו כשאני חושב על זה אולי המגבשים היו קצת כמוני וגיבשו רושם ראשוני מוטעה.
זה תכלס הגיוני, אתה לא בן אדם שבנוי להופעה קצרה כמו גיבוש, או כמו מיון לשנת שירות, צריך להכיר אותך יותר לעומק ואז מגלים…
כמו שכל מי שמכיר אותך יעיד, המשפחה, החברים, ליה, הקומונה, הקבוצה של הכושר קרבי, החברים בכדורסל והחברים שהיו איתך בצבא ועוד ועוד.
כשעזבת נהיה מאתגר, הדמות שכל אחד מאיתנו נשען עליה בצורה כזאת או אחרת עזבה.
אחרי בערך חצי שנה נגמרה שנת השירות ואני התגייסתי, התחלתי את ההכשרה בבאח גולני.
כל כך הרגיעה אותי הידיעה שגם אתה שם, כל פעם שהסתובבנו בבסיס בשני טורים הייתי מחפש אותך, בדרך כלל היינו מתראים בחדר אוכל, הפגישות האלה היו ממש נקודת אור, לרוב לא ממש יכולנו לדבר בגלל החוקים הנוקשים בהכשרה, אבל היה מספיק לי חיוך ואיזה חיבוק זריז
תמיד כשראיתי אותך היית נראה שטוב לך, אף פעם לא מושחר, תמיד מחייך ותמיד משדר רוגע.
ביום כיפור, אני עליתי לשמירה באחת העמדות בבסיס, אתה שצמת ביום כיפור הגעת אליי והעברת יחד איתי זמן ארוך מהשמירה, דיברנו וצחקנו וזה היה השמירה הכי כיפית שהייתה לי בטוח.
באותו יום כיפור התקשרת לניצן ואמרת לה סליחה על משהו שעשית מזמן עוד בשנת שירות, איזה אנשים יש היום שמתקשרים לומר סליחה ביום כיפור? עוד דוגמה לבן אדם שהיית.
יום למחרת בארוחת ערב אני והצוות שלי עשינו תורנות מטבח, כשבכל רגע נתון יש אחד ששומר על ציוד ממש בכניסה לחדר אוכל. הגיע תורי לשמור על הציוד
אחרי איזה חצי שעה שעמדתי שם, הגעת על מדי א׳ (אם אני לא טועה)
איך שמחתי לראות אותך! סוף סוף הזדמנות לדבר כמו שצריך
סיפרת שהיית באיזה הרצאה לקראת היציאה למכי״ם, היית נראה באמת שמח ובטוב! אחרי שיחה קצרה התחבקנו ואתה נכנסת לחדר אוכל.
אחרי זמן שלפי התחושה שלי היה בערך עשרים דקות, נשמע פיצוץ, לא ברור מה קורה, ראיתי כמה פצועים שיוצאים החוצה, כאוס ממש.
המפקד אמר לכל הצוות לרוץ לפלוגה, היה מאוד לא ברור מה קורה ובהתחלה אמרו לנו שיש כמה פצועים אבל לא משהו רציני
ברגעים של האירוע לא עבר לי בראש שאתה בפנים, עבר זמן מהרגע שהתראינו ועם כל הבלאגן באותו הרגע לא דאגתי לך. אני מצטער על זה וזה מלווה אותי.
אחרי שעבר קצת זמן התחלתי לדאוג שאולי קרה לך משהו, אבל הכי גרוע שהצלחתי לדמיין זה אולי שנפצעת.
מאוחר יותר באמצע הלילה עליתי לשמירה, כשירדתי ראיתי מלא ציוד רפואי זרוק על הרצפה וכמה חובשות מהמרפאה יושבות ומדברות, שם הבנתי שזה אירוע הרבה יותר מחורבן משחשבתי, שאלתי את החובשות אם יש הרוגים, הן ענו לי שכן, פה כבר התחלתי להזיע ולפחד, שאלתי אותן מאיזה פלגה, הן ענו 51.
ביקשתי מאחד המפקדים שהיה ער במקרה לפתוח את הטלפון, הוא ראה שאני נסער והסכים ישר.
התקשרתי לאמא שלי והיא בישרה לי.
תמרי חבר יקר שלי
לא היה לי מספיק זמן איתך אבל הספקת להדהים אותי ואת העולם, למדתי ממך איך בן אדם טוב מתנהג.
זה רק גורם לי לחשוב מה היית עוד עושה אם היה לך פה עוד זמן
❤️❤️

את האמת שאני ועמרי היינו רק ביסודי וקצת בחטיבה ביחד לא תמיד הכי דיברנו והכרנו אבל
הוא פשוט תמיד היה ילד חייכן ושמח מכל דבר, קופצני. היה לו אור כזה לא ממש מוסבר והוא מאוד משפיע עליי ביום-יום וגם באחת השיחות שיצאו לי לקצונה.
ממש ביום ראשון עשיתי ערב לחיילים החרדים שלי עליו. סיפרתי מהדברים שליה כתבה עליו
וממהכרויות שלי איתו. כמה הוא היה הכי חכם ושטותניק בכיתה שתמיד אדם של אנשים ואיזה כיף לדעת שגדלתם אדם כזה למרות האירוע הכואב מנשוא.
הערכים שהנחלתם בו מופצים לכל מקום שרק אפשר, מרגיש לי שיכולנו להיות חברים טובים,
באופן מאוד מוזר יומיים בערך אחרי האסון החשבון שלך קפץ לי באינסטגרם זה היה מוזר והגיע משום מקום, אולי זה היה סימן. לא יודע, אני רק יודע שהיית אדם טוב, עם אור ולב
ענק.
תודה על האור והערכים שלך.
עמית

*יומן מלחמה*/ על הנסיך הקטן.

בשבוע האחרון חזרתי לקרוא את הנסיך הקטן.
לא כי הייתי צריך סיפור לפני השינה, ואני עדיין לא קורא לזאק המתוק. אלא כי רציתי להיזכר שוב. ללמוד שוב.

זה סיפור על ילד, נסיך, שבורח מהכוכב שלו כדי לחפש משהו. בלי לדעת מה ואיך.
הוא פוגש מבוגרים מכל הסוגים – מלך, איש עסקים, שתיין, גאוותן – וכל אחד מהם עסוק בעצמו.
הנסיך שלנו לא שופט אותם, הוא פשוט לא מבין.
איך יכול להיות שמבוגרים כל כך *שכחו* לשאול את השאלות החשובות????????

אנחנו חיים בעולם שמודד כל דבר.
כמה עשית. כמה הרווחת. כמה זמן לקח לך. כמה אחרים מרוצים ממך.

ויש לי פלאשבק לעומרי תמרי ז״ל.
בזמן שכל החניכים היו שואלים אותי יום יום.
כמה זה תוצאה טובה כדי להתקבל לשייטת מטכ״ל ?
איך אני יכול להתקבל ליחידת מגלן ?
מה אני צריך לאכול כדי לעלות במשקל ?

הגיע עומרי.
השיחות שלנו היו בעיקר על מה עדיף. תפוח פינק ליידי או תפוח לוליפופ. וככה העברנו את השנים.
אי אפשר למדוד קשר. אי אפשר למדוד אכפתיות. אי אפשר למדוד נאמנות.
אי אפשר למדוד את הרגע שבו מישהו נשאר בשביל מישהו אחר – גם כשהוא לא חייב.
אי אפשר למדוד את הבחירה לשתוק כשאפשר לנצח, או להתעקש לראות את הטוב כשקל לצאת צודק.

אז לסופ״ש אני מוסר לכם ;
תהיו עומרי.
תנסו טיפה פחות למדוד ולהשוות.
תתרכזו בדברים החשובים באמת. בלפרגן, לאהוב, לחייך ולעזור. לתת כדי לתת.

בתוך המסע הזה שלנו בחיים, גם אנחנו כמו הנסיך – מחפשים.
את הדרך, את הקשר, את המקום שבו אנחנו לא רק חזקים פיזית – אלא מדויקים פנימית.

אז השבוע – תנו מקום ללב שלכם.

שבת שלום ❤️🤴🏼
מכתב שכתב עומרי ללאופולד לפני הגיוס

30 לעומרי / יומן מלחמה
עומרי

לפני למעלה משנתיים, שוחחתי עם שרון.
רשמתי לה, שאני מנסה להיזכר מתי שיתפתי הורה בתהליך. ולא נזכר. אבל ״הרגיש״. ״הרגיש״. לי נכון.

שיתפתי אותה, שאחרי כשנה וחצי בקבוצה, כשישבנו כמו בכל אימון לשתף בתובנות ומשמעות האימון, עומרי הרים
את היד ושאל שאלה.
אני זוכר שלא הצלחתי לישון באותו הלילה. רשמתי לעומרי – זה עתה עשית את השינוי הגדול ביותר מאז שנפגשנו
לראשונה.
הוא ידע על מה אני מדבר. וחייך.
לא כושר. לא להיות חבר אמיתי. לא הכי חזק. לא להצליח במבחן. לא לעבור טסט. לא להתקבל לסיירת מטכ״ל.
לדבר. זה הדבר הכי משמעותי שעשה. להילחם מול עצמו.
אנסה לשתף אתכם בסיפור קצר מי הוא עומרי.

אני ועומרי עשינו תהליך ביחד.
החיסרון הכי גדול של עומרי היה אמונה בעצמו.
כולם האמינו בו. חוץ ממנו עצמו.
הצניעות והענווה שלו, עלולה לפגוע באמונה שלו בעצמו.
בתחילת 2022 חשבתי עליו לפנות בוקר, אז קמתי ורשמתי לו :״אתה אמיץ יותר ממה שאתה מאמין, חזק יותר מאיך
שאתה נראה, וחכם יותר מכפי שאתה חושב״.
ציטוט של פו הדב. זה הכל.
המערכת יחסים שלי עם עומרי הייתה כזו, שאני והוא היינו מדברים בלי לדבר. היינו מרגישים ומבינים אחד את
השני. הוא הבין אותי, ואני אותו.
הוא התחיל להאמין בעצמו.

חלפו שנתיים.
כשעומרי עזב לשנת שירות, הוא הגיע מלווה עם פו הדב. יחד עם פו הדב, היה מכתב. והיה רשום הציטוט שרשמתי
לו, אי שם לפני שנתיים.
בעשור האחרון, פגשתי למעלה מ2000 בני נוער. לא דמיינתי, שהוא יזכור את זה. הוא זכר. זה עומרי.

ב8.10 בזמן שאני נמצא בנתיב העשרה, בין בית לבית, פתחתי את הטלפון.
הודעה מתמרי.
״לא יודע אם תראה את זה. אבל אני איתך.״.
לא יודע אם תראה את זה. אבל אני איתך.
קראתי את זה כמה פעמים.
חייכתי. ויצאתי מלא בכוח.
אתה איתי. ואני איתך.

********************
אני רוצה להגיד לך תודה עומרי.
תודה על מי שאתה ומה שאתה עבורי. תודה שאתה משמעותי בשבילי. תודה על כל השיחות החשובות באמת. לרוב, לא
דיברנו על גיבושים ואימונים כמו כל הנוער.
אחרי שהפצרתי בך לקרוא ספרים שלא כ״כ אהבת, וקראת את הנסיך הקטן, דיברנו על הדברים החשובים באמת. כמו :
מה עדיף, אבטיח או תפוח. ואם איזה תפוח, איזה פינק ליידי או לוליפופ – הויכוח האהוב עלינו.
כי אלו באמת הדברים החשובים.

********************
התחלתי בפו הדב, ואסיים בפו הדב.
״אם אי פעם יגיע יום שבו לא נוכל להיות ביחד, תשאיר אותי בליבך, שם נוכל להיות ביחד לנצח״.

הספד בהלוויה מאת עמית תמרי אח של עומרי:

הספד לעומרי
״ללא רוח חיים״, ככה נמסר לנו ברמב״ם -״ללא רוח חיים״. שלוש מילים שנחקקו לי בזיכרון לעד, איך יכול
להיות. עומרי - האדם עם הכי הרבה רוח חיים שאני מכיר, הכי הרבה רוח שטות, הילד הכי מצחיק, הילד הכי
חכם, הילד הכי יפה, הילד הכי חזק, הילד הכי צנוע, הילד הכי הכי מהכל.
לפני רגע עוד ישבנו איתך בארוחת חג, ישבנו איתך בכיכר עד אמצע הלילה, איך זה יכול להיות.

ביום חמישי במסגרת שנת השירות שלי כתבתי מכתב, מכתב סליחה לפני יום הכיפורים. אני כתבתי לך עומרי. אני
כתבתי לך כי הגיע לך את ההכי טוב, אני תמיד הרגשתי רע כי אפילו לא הצלחתי להתחיל להביע כמה אני אוהב
אותך, לא הצלחתי להביע כמה אני מעריך אותך, כמה אני מעריץ אותך. אח שלי.
ביקשתי ממך סליחה כי ידעתי שאתה האח הכי מדהים שיכולתי לבקש, היית החבר הכי טוב שלי. היית האדם שהכי
חשוב לי בכל העולם. סליחה עומרי. סליחה שלא עשיתי את ההכי טוב שלי בשבילך. הגיע לך יותר. תמיד. הגיע
לך הכי טוב כי תמיד עשית את ההכי טוב.

אי אפשר להתחיל להסביר כמה אהוב היית, על ידי כולם. איזה מלך היית, מצטיין בחמ״ס, מצטיין בלימודים,
מצטיין בכדורסל, מצטיין באקספרט, מלך החבורה, מלך השכבה, בן הזוג הכי טוב שיש, החבר הכי טוב שיש.
כמה השווצתי בך, כמה דיברתי עלייך, כמה התגאתי שיש לי אח כזה.
עומרי. אני מבטיח אני אמשיך להשוויץ בך, אני אמשיך לדבר עליך, אני אמשיך להתגאות בך. אני לא אפסיק
להנציח אותך, אני לא אפסיק, שכולם ידעו איזה בן אדם אתה. פשוט הכי טוב שיש. אבדה גדולה.

כמה רצית להספיק תמיד, הייתי מסתכל עליך בהערצה איך אתה מסוגל להכניס שבוע לתוך יום אחד, לתוך סופ״ש
אחד. לפגוש את ליה, לפגוש את החברים, את המשפחה, את סבא וסבתא, להתאמן, נכחת תמיד בכל מקום בו
זמנית, כמות האנשים שאהבו אותך והעריצו אותך לא נתפסת. אח שלי. כמה אור הכנסת לכל מקום, כמה שמחה
וצחוק, זה לא הגיע לך.
כמה תוכניות עוד היו לך עומרי. כמה עוד רצית להשיג.

אני רוצה להגיד כמה תודות אישיות:
אמא, אבא, ענבר, משפחה- אתם המשפחה הכי טובה בעולם.
אנחנו נהיה פה אחד בשביל השני לא משנה מה, אנחנו חזקים.

שקדי - את הבת זוג הכי טובה בעולם. אני לא יכול לדמיין את עצמי בלעדייך, אני כל כך אוהב אותך, ומודה לך
על כל דבר שאת עושה בשבילי, נסיכה שלי.

יהונתן, גיא, עידו, עומר, אורי וכל שאר החברים של עומרי- תודה שהייתם חברים כל כך טובים שלו, תודה
שבזכותם שנות ההתבגרות שלו היו כל כך מדהימות. אני אוהב אתכם, אחד אחד. אני פה בשבילכם ואתם פה
בשבילי, אנחנו משפחה.

לאופולד- המאמן הכי טוב שיש, כמה הוא העריץ אותך, כמה הוא רצה שיהיה לך טוב, וכמה אתה רצית טוב בשבילו,
אין עליך.

ליה - הוא כל כך אהב אותך, את מדהימה, אנחנו חזקים איתך, ואני כל כך מודה לך על כל דבר שעשית בשבילו.

לצבא ההגנה לישראל - תודה

לכל החברים שלי ולכל מי שתומך בנו - אני אוהב אתכם בטירוף, איתכם בכל דבר, ואני לא שוכח כל דבר קטן שאתם
עושים בשבילי, תודה.

עומרי אני מבטיח , אני אלך בדרכך - איך כתבתי לך בנאום בבר מצווה שלך - אנחנו צמד חמד. לתמיד. אתה חלק
ממני, תמיד תהיה. אני אמשיך לרדוף אחרי כל מה שרצית להשיג, בשבילך - אני יודע שתמיד רצית את ההכי
טוב בשבילי. איזה מלך אתה.

עומרי תמרי. כל פעם שאני אחשוב עליך יעלה בי חיוך. אגדה בעודו חי. ואגדה בעודו מת. אני אוהב אותך אחי.
גיבור שלי.

מהי הנצחה? ישנן מספר מחשבות שמלוות אותי ביום-יום וביניהן העיסוק בשאלות:
מה היא הנצחה?
איך כדאי להנציח?
האם אני עושה מספיק על מנת שיזכרו את עומרי בצורה ראויה?
האם העיסוק בדבר מכביד עליי?
איך עומרי היה רוצה שיזכרו אותו?
הגדרת המילה הנצחה היא - מתן קיום נצחי. כשחיים של אדם נגדעים ניצבת בפנינו הבחירה:
האם לתת לערכיו, מחשבותיו, רגשותיו, אמונותיו ולעולמו הפנימי לשקוע ולהישכח?
או להיפך, לעשות כל שביכולתנו עבור זכרון האדם שאותו איננו רוצים לשכוח.
אני מרגיש שמחובתי לתת קיום נצחי לאותם ערכים ואמונות אשר הובילו את עומרי במעשיו, לשאוב השראה מכל
סיפור, ללמוד בכל יום עוד קצת על עולמו הפנימי ולשמוע עוד ועוד סיפורים מאנשים שונים אשר מתארים את
מי שהיה. כי מבחינתי, יותר מכל מדבקה, חולצה, דגל ואפילו אנדרטה - הנצחה היא למידת הערכים אשר עומרי דגל בהם.
לאמץ מעט מן ההתמדה יוצאת הדופן שהייתה לו, קצת מראיית האחר והדאגה לסביבה שכל כך אפיינה אותו ואת הצניעות והשקט הפנימי שכל אחד היה יכול לראות עליו.
אני מזמין אתכם להשתתף באתגר הקוקילידה ובו לא נאכל סוכר מהיום ועד ה19/5 יום הולדתו של עומרי, וכך
תוכלו לחוות קצת מההתמדה של עומרי שהחליט להמנע מאכילת סוכר במשך ארבע שנים.
״עוד נחזור להיפגש, להסתכל שוב בעיניים
יש פקק תפילות כבד בנתיב של השמיים
אבל החוט הדק בינינו אף פעם לא נקרע
עוד נצחק שם על הכל,
לא תהיה לנו ברירה״.

אזכרת שנה

בימים האחרונים ניסיתי לשבת ולכתוב עליך משהו שיצליח לתאר אותך, את מי שהיית, את כל החוויות שלנו ביחד,
את האהבה שהייתה בינינו, ופשוט לא הצלחתי.
אני חושב שהסיבה היא כי מה שהכי זכור לי ממך אלו התחושות, ואת זה - אי אפשר להסביר.
בשנה האחרונה נהפכת למעין דמות להערצה להמון אנשים, חלקם הכירו אותך יותר וחלקם פחות - אבל אני מאמין
שכל מי ששמע עליך אפילו קצת, הצליח ללמוד ולקחת ממך משהו, ערך כלשהו, מסר, השראה.
בשבילם אתה איזו דמות שניתן להזדהות איתה וללמוד ממנה, אפשר לנסות להרגיש ולהבין מי היית, אך את התחושה
הם לא יוכלו להרגיש.
כי בשבילי אתה היית אח - לא איזו דמות רחוקה או איזה חייל שנהרג במלחמה, בשבילי היית פשוט עומרי אחי
הבכור, ואת התחושה הזאת אף אחד לא יכיר.
לא את התחושה של לגור איתך באותו החדר עד כיתה ח, חלק מהזמן מיטה מעל מיטה.
לא את התחושה שאני יודע שתמיד יש לי גב ממך ותמיד היית מוכן לסלוח לי לא משנה מה קרה.
לא את ההתרגשות שהייתה לי לראות אותך כשאתה חוזר הביתה מהצבא או משנת השירות ושתבקש ממני לעשות לך את
הגאלח הכי קצר שאפשר.
לא את התחושה של לחזור הביתה מאוחר ולראות אותך ישן על הספה עם קערה של אוכל.
לא את תחושת העצב והגעגוע כשבכיתי ביום הראשון שבו התחלת את שנת השירות כי ידעתי שלא אראה אותך באותה
תדירות.
לא את התחושה שאתה יושב לידי בשולחן ארוחת השישי או ארוחת החג.
לא את התחושה שלקחת אותי איתך לאימון, ריצה או סתם שנתת לי טרמפ.
לא את התחושה של לרוץ בראור ואתה רץ לידי ללא מאמץ תוך כדי שאתה מעודד אותי כדי שאגיע לתוצאה טובה.
לא את התחושה שהייתה כשלימדת אותי לנהוג על המזדה שלנו עוד לפני שהוצאתי רישיון.
לא את הפעמים שהיית כועס כי הייתי מסיים את מיכל הדלק ומשאיר לך אותו עם נורה דלוקה.
הלוואי שהיינו ממשיכים לחלוק את הרכב, הייתי ממלא לך אינסוף מכלי דלק בשביל רק עוד סיבוב ביחד במזדה.
עומרי הגעגוע גובר מיום ליום, עם זאת המחשבה שאני יודע שהיית מסתכל לאחור ולא מתחרט על שום רגע שלא
ניצלת - כי פשוט לא היו כאלו, החיים שלך היו כל כך מלאי עשייה וכוונות טובות.
הלוואי והיית יכול לראות על כמה אנשים השפעת, בכמה לבבות נגעת, ואיך הערכים והכוונות שהובילו אותך
ממשיכים להישמע בכל מקום.
לא אסיים בשום ציטוט משיר כי אני יודע שהיית אוהב אותנטיות, פשוט אגיד שאני מתגעגע כל כך ובוחר בכל יום
מחדש להמשיך לחיות, להנות ממה שיש לחיים להציע, לזכור ולהנציח אותך.
מבטיח לך שאתה איתי בכל מקום. אוהב מאוד, עמית אחיך.

לעומריקוש שלי האח הגדול שלי,
הילד הכי מושלם שאני מכירה אבל גם הכי צנוע.
אין לי איך לתאר במילים איזה ילד אתה.
כזה מיוחד, הילד הכי מצחיק שאני מכירה, שתמיד גרמת לכולם לחייך ולצחוק אפילו בלי להתכוון.
תמיד הייתי יכולה להתייעץ איתך על הכל, ותמיד ידעת להגיד את הדברים הנכונים.
אף פעם לא אמרתי לך כמה אני מעריצה אותך ורוצה להיות כמוך בהכל.
כמה חיכיתי לך כל פעם שתחזור הביתה, אתה אפילו לא מבין.
אתה היית ועדיין תהיה בשבילי בן אדם מיוחד, שקשה לא לאהוב אותו.
כל כך מצחיק, הכי טוב בהכל, אתה השראה בשבילי.
אף פעם לא וויתרת שקשה למרות כל הקשיים שעברת בדרך, תמיד היית אופטימי ומלא תקווה.
בפעם האחרונה שיצאת הביתה, נסענו שנינו לים וקנית לי דברים, עשינו שח"נש ואכלנו רק שנינו, ישבנו בחושך
וקבענו שבפעם הבאה נלך בשקיעה שוב רק שנינו לבד. ועכשיו אני אלך לבד.
עומריקי האח הגדול שלי, תכננו לעשות עוד המון דברים ביחד, אני אתה, עמית, אבא, אמא וכל המשפחה.
תמיד אזכור אותך ותיתן לי תמיד כוחות.
יש עוד כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה להגיד לך ועליך,
אתה תמיד תהיה איתי, תמיד תהיה הגאווה שלי ולכל מקום שאני אלך אני אזכיר שאני אחותך.
אני אוהבת אותך הכי בעולם, אחותך ענבר

Hi, I'm Inbar, and I'm 16 years old. I lost my brother, Omri, on October 13, 2024, in a Hezbollah drone attack at a Golani Training Base. He was only 19 years old.
Sometimes when we talk about people who have fallen, we talk mostly about how they died.
But I want to tell you about how Omri lived.
Omri loved life. He was the best big brother,
a great friend, and someone who always made people around him feel important.
He was funny, smart, modest, and didn't like to be the center of attention.
He stood out precisely because of his inner peace.
On Rosh Hashanah - the last time he left home - he insisted that we go to the beach together.
Our whole conversation was about the future. About his friends, about his
girlfriend, about what I would do in the future. Today, when I think about that
conversation, I feel like it was a conversation about life...but also a farewell conversation between us.
My two brothers and I were very close, I always imagined everything we would do together.
Today, there are only two of us, and it's still hard for me to get used to it.
The home is not the same.
We would tell each other everything. Sometimes even before our parents knew.
He always checked that I was okay, and I took care of him in return. That's how siblings should be.
Anyone who knew Omi will say that he didn't talk much about himself.
He listened, didn't judge, and knew exactly how to be there for those in front of him.
He went through some hard times, but he always chose to turn them into something good.
I feel like I wasn't the only one who lost Omri...The world also lost everything he could have given back.
A sentence he once told me was:
"Take advantage of every moment, so that you don't regret what you didn't do."
I want to ask all of you to be a little more like Omri.
Please be pleasant people with good intentions.
Try to do your best Strive to excel. And enjoy life. Thank you Timberlane and OneFamily.

עומרי, אח שלי הגדול.
שנה עברה מאז שדיברנו, שנה של געגועים לא פוסקים שאתה חסר לי בכל מקום שאני הולכת.
בכל יום שעובר הגעגוע רק מתעצם ואני רק סופרת יום ועוד יום בתקווה שתחזור מתישהו ושום דבר לא משתנה,
והזמן בכלל לא מרפא כמו שכולם אמרו.
אני רוצה לבקש ממך סליחה על הפעמים שלא הייתי אחות מספיק טובה ושלא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך ומעריצה
אותך.
אני רוצה להודות לך על כל השנים איתך שלימדת אותי כמה משפחה זה חשוב, שלימדת אותי איזו חברה להיות, איזו
מוזיקה לשמוע, איך לנצל יותר את החיים שלי וכל דבר שעשית אני הלכתי אחריך, כי אתה ההשראה שלי.
למרות כל מה שלמדתי ממך, אני מרגישה שזה היה קצר מידי, אני לא מצליחה לעכל את זה שפשוט אחרי 19 שנים
שהיית פה, ביום אחד נעלמת. ביום אחד הכל נפסק, נעלמו השיחות שלנו, המיטה שלך נשארה ריקה, החדר שלך
הפסיק להתבלגן ואני כבר לא אסדר אותי לפני שתגיע. כבר לא תירדם על הספה עם צלחת אוכל, לא תגדל יותר,
לא תקים משפחה וכבר לא תתקשר להגיד לי מזל טוב ותראה אותי גדלה.
עומרי, נגמרו כבר המילים לגעגוע, לא אשלים עם זה שהלכת אף פעם.
אני אוהבת אותך, מעריצה אותך ומתגעגעת אליך
ענבר, אחותך הקטנה

לזכר עומרי תמרי, בוגר מחזור ג' בתיכון קשת מזכרת בתיה שנפל באסון הכטב"מ בבא"ח גולני בתאריך י"א בתשרי
התשפ"ה (13 באוקטובר 2024) בגיל 19.

עומרי היקר והאהוב,
נדמה כאילו רק כמה רגעים עברו מאז קיבלתי את הודעת הווטספ ממנה כל כך חששתי כשפקחתי את העיניים בבקר
וראיתי שמחכה לי הודעה. מצמצתי וקיוויתי שקראתי לא נכון, שזו טעות למרות שידעתי שהבנתי היטב. התחושה
הראשונה - הלם, לא, אני לא מאמין. לעצב לקחו כמה דקות להגיע. רק כשהבת שלי שאלה אותי "אבא מה קרה"?
ועניתי לה "תלמיד שלי נהרג", הידיעה הפכה למציאות ופרצתי בבכי.
עמרי קשה להאמין כמה הנפילה שלך היכתה גלים, כמה היא נוכחת יום יום בבית הספר. קשה להאמין וקל מאוד
באותו זמן. כי זה בדיוק אתה - שקט, מדבר עם העיניים, לא בשורה הקדמית אבל בעצם נוכח מאוד כל הזמן,
משפיע מאוד ומעורר השראה בכל מי שסביבך.
עומרי אם היית רואה כמה אתה נוכח בבית הספר אין ספק שהיית נבוך מאוד. היית מחייך את החיוך הביישני שלך
ולא מבין איך כל זה קשור אליך. בטיול יב ביקרנו במצפה שהוקם לזכרך ולזכר שני חבריך יואב ואסף ז"ל
שנפלו איתך ליד יבנאל. וכשהיינו שם היה כל כך ברור שזה "כל כך עומרי" המקום הזה. "חולצות עומרי"
הפכו להיות כל כך פופלריות בבית הספר שעוד רגע הן יהפכו לתלבושת בית הספר הרשמית. לגיחה שתתקיים עוד
שבועיים, הגיחה שהיא כל כך אתה, הזמנו "חולצות עומרי" לכל התלמידים ולכל המלווים, כי זה פשוט ברור,
אין אפשרות אחרת. מחר ,יום הזכרון, אשתי והילדים שלי ואני, יחד עם כל הרבה תלמידים מבית ספר, אחים
והורים ועוד כל כך הרבה אנשים מתחילים את "אתגר הסוכר" לזכרך, עומרי, עוד משהו שהוא כל כך אתה ועוד
ביטוי להשפעה העצומה שיש לך על כל כך הרבה אנשים. עוד ועוד מעגלים של השפעה, עוד ועוד דברים שמספרים כמה משמעותי היית בחיים הקצרים מדי מדי וכמה היתה לנו הזכות להיות חלק מהחיים שלך.
עומרי, בשבילי תמיד תהיה ספורטאי-על שרץ על דופק 40 כשאני מתנשף, שלוקח הכל בחיוך, שלא לוקח את עצמו קשה
מדי ומבין מה הדברים החשובים באמת.
בשבילי תמיד תהיה התלמיד הראשון שאיבדתי. אם יש לך קשרים שם למעלה, בבקשה בבקשה תדאג שגם תהיה האחרון.
אוהב ומתגעגע
ידידיה

יום הזכרון תשפה

תלמידים, מורים, בוגרים והורים יקרים,
בתחילת השנה סיפרתי לכמה תלמידים שבמפגש עם שלום וייל, המנהל של פלך בנים לשעבר שאני חבר שלו עוד מימי
התיכון בהימלפרב. הוא סיפר על מנהג שאימץ מהסידור של האר"י הקדוש, אחד מחכמי צפת במאה ה-16, להתחיל
את היום שלו באמירה לפני תפילת שחרית: :"הריני מקבל על עצמי לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
שיתפתי את התלמידים וכמה מהמורים במחשבות על כך שאולי אנו צריכים לאמץ את זה כמנהג בבית הספר. להתחיל כל אירוע. כל התכנסות, בהכרזה הזו. איכשהו זה לא קרה אבל אין יום מתאים מלחזור לאתגר הגדול הזה
שהוא במידה רבה ביטוי ליום הזה.
ביום הזה הכאב של האחר הוא הכאב שלי. הכאב של המשפחה האחרת הוא הכאב של המשפחה שלי.
ביום הזה הרע שלי, הוא גם אני. ביום הזה אני גם מבין שאותם אלו שהיו מוכנים לצאת לקרב ולשים את עצמם
במקום שבו הם יכולים לשלם בחייהם על הבחירה שלהם היו יכולים להיות אני.
וגם אם לא הכירו אותי אישית - במעשה שלהם הם ביטאו את האהבה הנעלה ביותר. המוכנות להקריב את עצמך, את כל
כולך - למען האחר.
כמו שאמר מנחם קלמנזון בנאום המדהים שלו בקבלת פרס ישראל על מעשה הגבורה שלו ושל אחיו אלחנן ואחיינו
איתיאל "בשביל אח עושים הכל" . כל אחד מהנופלים קיים בגופו
"ואהבת לרעך כמוך"
"ואהבת את עמך כמוך"
"ואהבת את ארצך כמוך"

רק לפני כמה ימים עמדנו כאן ביום הזכרון לשואה ולגבורה, יום בו אנו זוכרים אירועים שקרו רחוק מכאן
גיאוגרפית, ובמרחק כמה דורות. אירוע אותו אנו חווים דרך ספרים, סרטונים, ספרי לימוד וכשאנחנו זוכים
לכך -דרך מי שהיה שם או אולי גדל בבית של מי שהיה שם הרבה לפני שכל מי שנמצא כאן נולד.
וביום הזה אנחנו זוכרים ונזכרים באנשים, בגיבורים, בבני משפחה אהובים, שהתהלכו כאן בינינו ממש, כאן על
הארץ זאת ונפלו במקומות בהם אנו עוברים יום יום. אנחנו רואים את המדבקות, את הפרצופים המוכרים.
אנחנו שומעים את הסיפורים שמתארים חוויות טריות, ומוחשיות.

לצערנו, השנה האובדן התקרב אלינו בצורה הקשה ביותר כשתלמיד שלנו, בוגר שלנו, עומרי תמרי שלנו, חייל
גיבור בגולני שנפל בבסיס בו היה לקראת סיום ההכשרה שלו כלוחם. אנחנו זוכרים את עומרי ולא שוכחים.
אנחנו מחבקים את בני משפחתו שאיתנו עדיין בבית הספר, מורה, אחות, בני דודים. הבוגרים שלנו שיעלו
אחרי ידברו על עומרי ולכן לא ארחיב, רק אחזור על מה שאמר עמית, אחיו של עומרי אתמול בטקס של המושבה - שלהנציח זה קודם ללמוד על הערכים של עומרי ולנסות לחיות לאורם: צניעות, רגישות, התמדה, משמעת עצמית,
לקיחת אחריות, חיוביות והקרבה הם רק חלק מהערכים הללו. עמרי היה הכי "ואהבת לרעך כמוך"

כמה שאנחנו צריכים את ה"ואהבת לרעך כמוך". ואהבת לרעך כמוך זה גם להיות מסוגלים לראות את המציאות דרך
העיניים של האחר. להזדהות עם הכאב שלו. כמה אנחנו חייבים את זה. כדי לא לשכוח את הכאב של המשפחות של
החטופים שעדיין לא איתנו. לא היום בעצב של יום הזכרון ולא מחר כשאנחנו נעבור במעבר חד לחגיגות של
יום העצמאות כשהן נשארות עם הכאב.
אנחנו חייבים את "ואהבת לרעך כמוך" כדי שהויכוחים בתוך החברה שלנו היום לא יהפכו חלילה להרס של כל מה
שהנופלים שאנחנו זוכרים היום - נפלו למענו. איזו מצווה קשה.

הריני מקבל על עצמי לקיים מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך"

bנשות ואנשי החינוך של ברנקו וייס במכתב לזכר התלמיד שזכו לחנך ולהכיר, בוגרי בתי הספר שנפלו
במערכות ישראל.
המכתב של ידידיה עציון, לשעבר מנהל ברנקו וייס ״קשת״ מזכרת בתיה, שכתב לעומרי תמרי ז״ל, שנפל
בתאריך 13.10.2

עומרי היקר
קשה להאמין איך הזמן עובר. הזיכרון עדיין חד. איך ראיתי את ההודעה על זה שעזבת אותנו על מסך
הטלפון. הודעה קצרה: ״עומרי תמרי נהרג בפיגוע בבאח גולני״ איך הייתי בטוח שאני קורא לא
נכון. איך קראתי עוד פעם ועוד פעם מסרב להאמין שזה מה שמופיע על צג הטלפון. איך בכיתי
כמה דקות אחר כך כשסיפרתי לבת שלי שנפלת. איך כשהוצאתי את המילים מהפה זה הפך לאמיתי.
מאז אתה כל הזמן נוכח. בלי שום התראה מוקדמת הזכרון שלך, הדמות שלך, קופצים לבקר והלב
נחמץ מההכרה של האבידה הגדולה, החלל הגדול שנפער כשמישהו כל כך נדיר וכל כך מעורר השראה
כמוך עוזב את העולם מוקדם, כל כך מוקדם מדי. מאז שהלכת אני מספר עליך בכל הזדמנות עצוב
אבל גם גאה מאוד על זה שהיתה לי זכות להיות חלק מהחיים שלך. אחת התכונות הבולטות ביותר
שלך היתה לגרום לאחרים לרצות להיות יותר טובים ולא סתם התמונה שלך נמצאת לידי, ליד
המחשב, ליד התמונה של הילדים בתקווה שבזכות הנוכחות הזו, אולי אצליח להיות גירסה קצת
יותר טובה של עצמי. אין ספק שאת זה הספקת ובגדול. לגעת באנשים ולגרום להם להיות אחרים
בזכות המפגש איתך ואיך שהוא אתה ממשיך בכך גם היום.
אוהב ומתגעגע,
ידידיה

ידידיה עציון מנהל תיכון ״קשת״ והמחנך של עומרי
עומרי היקר,
הרבה חלומות היו לנו כשהצמחנו את בית הספר כאן בקהילת קשת.
מחזור ראשון של כיתה א - חלום, מחזור ראשון של כיתה ז' - חלום.
כשהמחזור הראשון סיים את כיתה י"ב באמת הגשמנו חלום. התלמידות והתלמידים הראשונים במכינה
בשנת השירות, בשירות הקרבי, ב-8200, בחיל חינוך או בכל תפקיד משמעותי אחר - חלום.
הקצינה הראשונה, הקצין הראשון - חלום.
הבוגרים שבאים ללוות טיול, או ללמד בבית הספר - חלום.
ויחד עם החלומות ניקרה במוחי תמיד המחשבה, שככל שהדבר הזה שחלמנו עליו יתממש, וכבר נראה עוד
ועד בוגרות ובוגרים נפלאים, ערכיים וחכמים כמוך עומרי, יגיע גם היום הנורא הזה, שבו אאלץ
לעמוד ולהספיד תלמיד שלי. עניין של סטטיסטיקה והסתברות. לא - לא חלמנו על קבר ראשון
בחלקה הצבאית, אבל עמוק בפנים החשש ניקר.
בשנה האחרונה, ביתר שאת, המחשבה הזו לא הרפתה ממני, למרות שניסיתי להתעלם ממנה. לא פעם, מחבר
נקודות בין הידיעות השונות, מנסה לשחזר או לשער איפה הבוגרים שלנו עשויים להיות, החסרתי
פעימה בחשש. במשך קצת יותר משנה הסיוט הזה פסח עלינו אבל לא עוד. והנה אני כאן עומד
ברגע הזה ממנו כל כך חששנו. מספיד תלמיד שגם זכיתי לחנך בשנים האחרונות שלו בבית הספר
יחד עם עומר.
וזה כל כך קשה.
כל כך קשה כי איך יכול להיות שדווקא אתה, שיכולת לכל קושי, פיזי או מנטאלי, דווקא אתה -
מונח כאן דומם לפנינו. וכל כך קשה - כי יש כל כך הרבה לומר על מה שהיית ועל מי שהיית.
רק לפני יומיים שרנו בבית הכנסת בפיוט "ונתנה תוקף" שכל כך רלוונטי גם היום לצערנו, שהאדם
הוא "כחלום יעוף", זמני. נדמה כאילו הוא הממשות הכי גדולה והכי אמיתית וברגע אחד כמו
חלום נמוג ונהפך לזיכרון. אתה באמת היית חלום עומרי - חלומו של כל הורה, של כל מורה, של
כל מפקד של כל חבר וכן, של כל נערה. גבוה, יפה, חכם, תלמיד מצטיין, ספורטאי מעולה ואדם
ערכי בצורה יוצאת דופן.
כבר כמה שעות שמתנגן לי בראש הפסוק "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע
ושפתיך מדבר מרמה סור מרע עשה טוב בקש שלום ורדפהו". אין מילה בפסוק הזה שלא מתארת אותך עומרי. "סור מרע - עשה טוב" היו עבורך דרך חיים. "נצור לשונך מרע". קימצת במילים, בחרת אותם
בקפידה. לא רק שמעולם לא שמעתי אותך אומר מילה רעה על מישהו, מעולם שמעתי אותך אומר על
משהו - שהוא רע. לא קיטרת. התמקדת בטוב. כמאמר הרב קוק "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על
הרשעה אלא מוסיפים צדק". בניגוד למסורת שאומרת שמילותיו של אדם קצובות אתה עומרי לא זכית
לממש את ההקצאה שלך אבל עם מעט המילים שלך הצלחת לעשות כל כך הרבה.
בכיתה ישבת מאחורה ואם כבר פתחת את הפה, זה תמיד היה מלווה בחיוך המבוייש שלך, כמעט מתנצל על
זה שאתה מעיז לדבר למרות שתמיד היו לך דברי טעם. היית מנהיג שקט שבאמצעות דוגמה אישית
וחיוך גרמת לכל מי שסביבך לקבל פרופורציות נכונות וללכת אחריך. בפשטות - להיות אנשים
טובים יותר. כשאשתי שאלה את הבת שלי נעמי שלמדה איתך בכיתה ביסודי מה היא זוכרת ממך היא
אמרה "היו שני בנים בכיתה שהיו נחמדים לכולם - גם לאלה שלא כולם היו נחמדים אליהם" -
ואתה היית אחד מהם. ככה - דוגמה אישית. כזה היית עומרי - 100% זהב טהור.
הפיזי והמנטלי היו אצלך שיקוף האחד של השני. אני זוכר שכשיצאנו לריצה מוקדם בבקר בטיול השנתי
של י"ב, השווינו דפקים כמו שגברים מטומטמים עושים ושלך היה בערך 40 פחות מכולנו, כאילו
שאתה הולך ואנחנו רצים. קטן עליך. וכשפגשתי אותך בחלוקת תעודת הבגרות בדיוק אחרי שפגשת
את הצד השרירותי והמתסכל של הצבא, ושאלתי אותך איך אתה עם זה, מאוכזב בעצמי (יותר ממך
מסתבר) אמרת בחיוך שלך "שטויות - אנשים ממש טובים!". בלי קורבנות ובלי האשמה ועם כל כך
הרבה חוסן וכל כך הרבה ראיית הטוב.
עומרי היקר, לשווא ננסה למצוא היגיון וסדר במציאות ששלנו. אבל נשאב השראה ונדאג שכל תלמיד
בקהילת קשת ובבית הספר ילמד על האדם שהיית ומי יתן שכמו שבחייך הפכת את מי שסביבך לאדם
טוב יותר כך המורשת שלך, כן כן מורשת - מילה כל כך גדולה לאדם כל כך צעיר, אבל בשום אופן
לא גדולה למידותיך, תמשיך ותגלגל את השאיפה להרבות טוב, להרבות באור.
עומרי, אתה לא רק הבן הבכור של משפחת תמרי אלא גם בכור התלמידים משבט תמרי רוזנשטט בבית
הספר, בשר מבשרה של הקהילה ושל בית הספר ולו תלמידים, אנשי צוות והורים שתורמים רבות
לבית הספר ולקהילה. קהילת קשה כולה אבלה ובוכה יחד עם סבתא שני ז״ל וסבא אברהם יבל״א
ותמרי וסבא סבא משה וסבתא רותי רוזנשטט ההורים שרון ואלעד, האחים עמית וענבר, החברה ליה
וכל שאר בני המשפחה האבלים.
מי יתן ותמצאו נחמה, ושנתנחם במהרה בחזרה מהירה של כל החטופים והנעדרים וחזרה בשלום והחלמה
מהירה לכל החיילים הפצועים. נוח בשלום על משכבך עומרי היקר שלח לכולנו כוחות משם למעלה כמו הבחור החזק שתמיד היית
ותהיה מורשתך ודמותך נר תמיד של אור וטוב.

קובי רוזנשטט דוד של עומרי

שכול זו רק מילה
בור ענק שנפער בלב מבלי שיסגר
כאב שצריך לבנות מעליו גשר
לשאת את הקושי הזה עד סוף החיים
ולקחת אותו לקבר

שכול זו רק מילה
האדמה כואבת עד אין קץ, כאב אינסופי
סבל שלא נגמר
כבר לא יהיה אותו דבר
מה שהיה לפני נעצר

שכול זו רק מילה
לאגור את כל הכוחות
שאולי נשארו מהחיים עכשיו
להמשיך בצליעה כואבת
שתלווה אותך עד סוף ימי חייך

חברים מהקומונה כותבים:

כותב אנונימי

כותב אנונימי

הספד מאת יונתן רבל חבר בחבורה של עומרי ממזכרת בתיה 

לפני כמה חודשים כשהודיעו לעומרי שהקדימו לו את הגיוס, ושהוא צריך לעשות את הגיבוש שדחו לו, עכשיו.
במקרה עם המזל הטוב של עומרי הוא גם היה חולה באותו שבוע ולכן שלחתי לו ברכה להצלחה בגיבוש,
הנה היא :
עומרי, שתדע שכבר כמה חודשים כשאני חושב מה לכתוב לך, יוצא לי לכתוב ולמחוק מיליון פעם. וזה בגלל שאין
מילים שיכולות לתאר את מי שאתה וכמה מגיע לך להצליח,
אבל בכל זאת אני אנסה.
במלחמת העצמאות היה מפקד אחד שקראו לו ״פוזה״ (חיים פוזננסקי).
רפול כתב עליו לאחר שנהרג, קטע שמתאר את אישיותו -
הנה חלק ממנו :
״...מוכן לעשות הכל בעצמו, לפני שהוא דורש מאחרים.
הוא לא אמר מעולם: "אחרי!", לא היה צורך בכך.
הוא הלך בראש, והאנשים הלכו אחריו.
אף אדם שהכרתיו מאז לא הטביע בי רישום כה עמוק.
הוא היה רמה לעצמו, ובעיני - בודד בצמרת אנשים שהערצתי ללא סייג".

אני זוכר שקראתי את הקטע הזה בפעם הראשונה, ופשוט זה לא יצא לי מהראש - שזה בדיוק אתה.
תמיד הייתה דורש מעצמך המון בשביל כולם.
אם זה חושב על כולם, ודואג שהם לא יפגעו, ושידעו שחושבים עליהם.
ואם זה לפני שבוע, שלא יכולת לחכות לחזור לשנת שירות למרות שהיית חולה - כי לא היה לך נעים ששאר הקומונה
שלך תתאמץ יותר.
אבל הסיבה האמיתית שבגללה שהבאתי את הקטע הזה - היא בגלל החלק השני שלו, שמתאר אותך בצורה הכי מדויקת.
אף פעם לא היית צריך לומר ״אחרי״.
אף פעם לא היית צריך להיות רועש, בשביל שישמעו אותך ויראו מי אתה.
ועדיין אנשים הולכים וילכו אחרייך לכל מקום, בגלל שהם יודעים מי אתה.
כמה אתה באמת מסוג האנשים שמעריצים אותם, בלי שתצטרך לומר מילה.
אם זה בגלל הצניעות שלך שבאמת - גם אלף מילים לא יוכלו לתאר אותה.
או שזה בגלל היכולת שלך להתמודד עם כל בלת״מ וכל בעיה, ולהמשיך להשקיע ולהתמיד גם כשכל העולם נגדך.
או האותנטיות שלך, שמעוררת הערצה.
ועוד אין ספור דברים, שאם אני אתחיל לכתוב, הרשימה תהיה כל כך ארוכה, שאני אצטרך ספר.

עומרי הרגע שחיכית לו כל כךךך הרבה זמן הגיע סוף-סוף. ואחרי כול כך הרבה הכנה בדרך, אפשר לומר שאין מוכן
ומתאים ממך להצליח.
ליאופולד אומר: שבסוף - העבודה הקשה שוב ושוב, מעלה את הסיכוי להצליח.
ובגלל שאין מישהו שעבד קשה כמוך, והתמודד מול כל כך הרבה קשיים כמוך - אין מישהו שמגיע לו להצליח כמוך.
אמרתי לך כבר המון פעמים אבל עדיין זה חשוב שתדע:
אני מעריץ שלך.
וזה כי אני יודע איזה סוג בן אדם אתה - מישהו שהייתי הולך אחריו לכל מקום בלי שיצטרך לומר: ״אחרי״.
זה הרגע שלך ואני בטוח שתצליח. תראה להם מי זה עומרי תמרי !

אני אוהב אותך עומרי, כל כך! אתה מי שאנחנו היום ולנצח תישאר.

עומריקושה
קסם שלנו, היהלום שבכתר.
מלך הנכדים.
עכשיו אתה מלאך שלנו.
פגעו בלב שלנו.
לקחו לנו את האור.
לא מאמינה שתישאר בן 19 וחצי לנצח.

מה לא נראה אותך יותר?
לא תקרא לי יותר חנה בקול העדין והצנוע שלך?

איזו זכות נפלאה נפלה בחלקי
וכמה אני גאה לקרוא לעצמי דודה שלך.
אני ממש מקווה שידעת כמה הערצתי אותך.

אין מילים שיהיו ראויות ויתאימו לתאר וישתוו לטוב הלב הייחודי שלך.

ילד מתנה. יפה תואר, חכם, טוב לב, מיוחד ומוכשר.
ספורטאי מצטיין, לב זהב, יחיד במינו.
כולנו זכינו לקבל את המתנה זאת אבל למה לזמן כזה קצר?

הייתי משוכנעת שאלוהים שומר עלייך, שברק לא מכה באותו מקום פעמיים, שחווינו מספיק שכול.

אתה לא כאן איתנו ואיכשהו העולם לא קרס
תמיד תהיה בעולמנו
האור שלך לא יפסיק להאיר לנו
ונזכה להרגיש את האהבה שלך לעולם.

בבקשה תבוא לבקר אותנו בחלום
כמו שהקפדת תמיד לבקר את סבא וסבתא ואותי, נשמה גדולה ומתוקה שאתה, ישבת והקשבת לנו חופרים לך על
היומיום ואתה בשקט בשקט ובצניעות האופיינית לך מספר לנו כדרך אגב שהגעת מקום ראשון.

כמה טוב אתה וכמה מקום נתת לכל מי שמסביבך לזרוח וזה לא מוריד מהאור שלך אפילו קצת.

עכשיו אתה במקום הכי גבוה והכי טוב של כל הנשמות הכי גבוהות והכי טובות ואנחנו צריכים עכשיו לחשוב איך
חיים את החיים האלה כשהם בלעדיך קדוש שלנו.

אנחנו נישאר פה ביחד ונחזק את אלעד ושרון ואת עמית וענבר הצחוק יחזור להדהד בין הקירות שלנו.

מתגעגעת אליך אוהבת לנצח אהוב שלנו.

עומרי,
במקום שנספור כמה זמן נשאר לך לשחרור
אנחנו סופרים כמה זמן עבר.
סוחטת את התמונות בנייד, לגלות עוד פריים בתמונת לייב שמתעוררת לחיים, מנסה לתפוס כל מה שאפשר מהדמות
שלך, לקבל עוד חלק קטן ממך, לשנן כל שבריר הבעה,
כל חצי חיוך שהופך לחיוך מבויש.
כמו שהייתי בוחנת את הפנים שלך כשבאת לבקר את סבא וסבתא כדי ללמוד מי אתה כדי לנסות להבין איך פתאום
הפכת לאיש שאני כל כך רוצה להכיר לדעת מה הוא חושב על כל דבר בעולם.
כמו שבהיתי בך מהופנטת כתינוק בן כמה ימים
מוקסמת מכל תזוזה וחיוך לא רצוני.
קוראת מה אנשים כותבים עליך בשביל להבין שוב שאני לא יודעת עליך כלום כי בטרם עת זה אף פעם לא מספיק זמן
בשביל להכיר בנאדם באמת אבל גם להעריך כל דקה של קסם איתך כי כל רגע במחיצתך נצבע בצבע אחר ואני
רוצה להחזיק איתך את כל הקשת הזאת לעד. לקחת את הגעגוע אליך איתי לנצח לכל מקום שאדרוך בו ולהבין
שמצפים עוד חיים שלמים כאלה אבל גם לא באמת להבין, כי מה הקשר עומרי?
ולחזור לספור כמה זמן עבר, 13 ועוד 13 ועוד 13 וזה לא נגמר.

יום הזכרון 23.4.26

רגע לפני שהדגלים חוזרים לראש התורן,
אני רוצה לספר לכם על עומרי תמרי הי״ד, האחיין האהוב שלי, שנהרג באסון הכטב״ם בבא״ח גולני.

עומרי היה מתוק וצנוע.
כמה צנוע?
הוא היה מצטיין בוחן מסלול בבא״ח ולא סיפר על כך לאף אחד. כשחברים שלו גילו במקרה, הוא פשוט אמר: ״חשבתי
שאתם יודעים״.

עומרי היה מנהיג מהסוג השקט.
כמה שקט?
הוא היה מיועד לפיקוד, והמפקד שלו סיפר לי שבמהלך ההכשרה הוא נדרש לצעוק לחיילים כחלק מהתרגול, אבל הוא
לא היה מסוגל להרים את הקול מרוב שהיה עדין ושקט.

אנשים שואלים אותי איך אני היום.

אז התשובה היא שאצלי כל יום הוא יום הזיכרון.
אני זוכרת את הקיום שלו ואת חוסר הקיום שלו, כמעט בכל רגע. וברגעים שלא, אני נזכרת שלא זכרתי.

יש רגעים שהילדה שבתוכי חופרת בזיכרון כדי לגלות עוד משהו, אבל זה לא עובד טוב בלחץ.
ומה שיש אני מחזיקה חזק חזק כדי שלא ייעלם.

כשהלחץ משתחרר, עולים זיכרונות משמעותיים וסתמיים כאחד.
על פורים, כשעזרתי לו להתחפש.
על היום שביקש שאבוא למסיבה בבית הספר כי ההורים הלכו למסיבות של האחים הקטנים ואני הזזתי משמרת כדי
להגיע.

אני נזכרת בעומרי בן השלוש, שאמרתי לו שהשמיכה שסבתא קנתה לו מרגישה לי כמו ענן.
כשאחותי הסבירה לו שלא התכוונתי באמת, הוא ענה: ״חנה לא סתם״.
ונראה לי שזה די מסכם את העניין, שלא הייתי בשבילו סתם. וזה לא רק היה איתי ככה – הוא נתן להרבה אנשים
להרגיש שהם חשובים ומשמעותיים.
מנהל בית הספר של עומרי אמר שעומרי פשוט דחף אנשים סביבו להיות טובים יותר.

כשהתקבלתי ללימודים סיפרתי לעומרי ורציתי שהוא יהיה גאה בי.
אתם מכירים דודה שרוצה שאחיין שלה יהיה גאה בה?

בראש שלי הוא היה עדיין אותו תינוק מתוק, הנכד הראשון, הבן הבכור של אחותי, שרכב על בימבה עוד לפני
שהתחיל ללכת, עומרי הפך לנגד עיניי לגבר שלא הספקתי להכיר, רק להסתכל ולהתפעל. יש מלא שאלות שלא
הספקתי לשאול אותו.

הוא היה מצטיין לימודי וחברתי אבל במסלול חייו נחל אכזבות וכשלונות, שהצליח לקום מהם בצורה מעוררת
התפעלות. התמודד עם אתגרים שאני, שמבוגרת ממנו בעשרים שנה לא הייתי מצליחה להתמודד איתם.
ניסיתי לתת לו עצות והכוונה שהוא בכלל לא היה צריך, כי אחרי שהוא הלך הבנתי שלא הבנתי כלום והוא הבין
הרבה יותר. לא היה לו זמן לבזבז על יאוש ואכזבה. אני שואלת את עצמי מה הוא ידע אבל יש מצב שהוא ידע
הרבה יותר ממה שהוא סיפר. כי עמית, אח שלו עשה פעם חישוב ואמר שהוא הספיק בחייו יותר ממה שבנאדם
רגיל מספיק במאה ארבעים שנה.

למי שרוצה ללמוד עוד עליו,
מצרפת לכם פה סרטון של נער ממזכרת בתיה שבחר להנציח את עומרי בבר המצווה שלו
https://youtu.be/yhJsqDqjewM? si=3nabujQmNCyaj1az

וזה קישור לעמוד ההנצחה של עומרי באינסטגרם
https://www.instagram.com/remember_omri_tamari?igsh=ZGs5bHl6aWcwcTAz

מירוץ מזכרת בתיה לזכרו של יוני שמוכר ז״ל

בשנה שעברה עומרי זכה במקום הראשון במירוץ בפער של שלוש דקות מהמקום השני! 🏃🏻

הוא סיים את הריצה והתכונן להתקפל משם אבל אז הכריחו אותו להישאר כדי לקבל מדליה 🥇

תמיד עשה את הכל על הצד טוב ביותר ובשקט בשקט,
אבל אף אחד לא פספס!

פעם הוא רץ 17 ק״מ לכיף לכבוד יום הולדת של חבר (עומרי יא מוזר, בטח אתה גם רץ בגן עדן).

לפני כמה שנים החליט שהוא לא אוכל יותר סוכר, לכבוד המירוץ שהתקיים היום אמא שלי אפתה את עוגיות התמרים
שהוא אהב כל כך, חילקנו את העוגיות למשתתפי המירוץ וזכינו לספר להם קצת על עומרי.

עומרי היה מכור לעוגיות האלה והפיץ אותן במזכרת בתיה ומחוצה לה, הוא אכל אותן בכל מקום אפשרי ותמיד דאג
להודות ולהראות לסבתא כמה הוא מעריך.

גם חברים של עומרי עפו על העוגיות האלה ולאחרונה ביקשו שאמא שלי תעשה להם סדנה להכנת העוגיות במוצאי יום
כיפור בשיחתם האחרונה סבתא אמרה לעומרי שהיא לא מוכנה ללמד אף אחד וכל עוד היא תוכל היא תכין לו את
העוגיות האלה ולכל מי שירצה!

אמא שלי קיימה את ההבטחה ואפתה כמו מכונה, פתחנו פס אריזה וכל רגע היא הוציאה עוד ועוד עוגיות…. (אין לי
מושג כמה איבדנו ספירה ב-500).
כששאלנו אותה איך היא עשתה את כל זה היא ואמרה שעומרי נתן לה כוח. 💪🏻

בת הזוג שלו ומשפחתה ארגנו משקאות חלבון שעומרי אהב, הדפיסו חולצות מדבקות, כובעים ודגלים ובלעדיהם
המחווה הזאת לא היתה מתאפשרת. בתוך כל הכאב העצום הזה יש נחמות קטנות ואנשים עם לב ענק.

אנחנו זמן כה קצר מאז האסון הנוראי ועדיין לא מעכלים. אני רגילה לא לראות את עומרי פרק זמן כזה אז עדיין
לא נקלט לי שאני חיה בעולם שהוא לא קיים בו, אני גם לא רוצה לקלוט :(

מתוק שלנו השארת אחריך כל כך הרבה אור נעשה הכל כדי שהאור הזה ימשיך להאיר לנו ולאחרים את הדרך. 💓

@sharon_tamari@tamarielad‬ad⁩‬‬

18.10.24
מה זה קמים משבעה?!
איך אפשר לקום מכזה אובדן?

אני נמצאת שם כל יום.
אנשים באים והולכים.
אנשים נשארים ונשארים.
ויש כאלה שמכריחות אותנו לאכול
אבל איך אפשר ללעוס כשהעולם קורס?

וכל כך הרבה באו והביאו אוכל, דאגו לאוכל טבעוני.
למה בחיים האלה כבר יש טעם?

ומה זה הכאב שלי לעומת…

אני ״רק״ דודה של עומרי.

ובכל זאת כולנו איבדנו, כל אחד והעומרי שלו.

חברה אמרה שזה כמו אור מטורף שהתנפץ למלא מלא רסיסים ועכשיו כל אחד לוקח חתיכה קטנה מהאור שלו.

זה עשה לי טוב לרגע.
לדעת שיש אצלי חתיכה מהאור שלו.

ולרגע שכחתי שזה בכלל קרה.
איפה אני?
מה אני עושה פה?
אה.
איך לעשות שלא ישכחו אותו לעולם?

רגע אחר אני מספרת איך הכלב הדביל שלי שונא את הכלב של אחותי אבל השארנו אותם לבד בבית ואמרנו להם
״תסתדרו בינכם״.

אנחנו צוחקים.

פתאום החברים המתוקים שהיו איתו שם מספרים שכשכב על האלנוקה, הוא אמר
״יש מלא חיילים פצועים, טפלו בהם״
אני נחנקת.
זה כזה עומרי.

הסתובב בינינו מלאך.

ואז כבר לא בא לי לצחוק יותר.
איך הם מרשים לעצמם בכלל?

לא בא לי שאף אחד יצחק יותר לעולם.
אני שונאת את כדור הארץ כמו שעומרי אמר כשהוא היה קטן.

צודק.

עומרי הקטן, עומרי הקטן… אוף.

ואז אני שוב צוללת.
ובא פתאום גל של בכי.
אני לא מסוגלת להסתכל על התמונה.
קשה מידי.
אבל פתאום אני רואה שהוא היה שם מאושר.
אז אני מסתכלת עוד קצת.
איזה נשמה.

אולי אני אלך קצת הביתה ואז אחזור?
חוזרת הביתה, צורחת לכרית.
הוא לא יחזור.

כל החיים שלך היית כזה מתחשב באיזה קטע הלכת לנו?

חוזרת לשם.

אין לי כבר כוח לבכות.
מה, אני הולכת לבכות עכשיו כל החיים?

ומה עם אחותי?
לחבק אותה עכשיו?
היא צריכה אותי?
יש מסביבה מלא אנשים…

הבית מלא מנחמים.
לוקח לי יותר מידי שניות לעשות שלושה צעדים,
אני פיזית מזיזה מישהו מהדרך.
אחר כך מתנצלת, אין לי מילים לתווך את עצמי לעולם.

אני בתוך בועה של עצב שלא תגמר לעולם.

כולנו מרוסקים.
אז איך קמים עומרי?
איך קמים?

עומרי:

סבתוש
במקרה לפני שבוע טסתי לפאפוס ולא הספקתי לכתוב לך משהו (נכד חרא), אבל עדיין לא שכחתי

את סבתא ואישה מיוחדת,
מעבר לאוכל המדהיםםםם שאת מכינה (כל החברים תמיד מתחננים לטעום מהקובות וכולם מכירים את עוגיות התמרים
של סבתא רותי),
את תמיד דואגת שכל ביקור אצלכם יהיה הכי טוב שיכול להיות, אני כל כך נהנה לשוחח איתך, לצחוק ולספר לך
חוויות ומרגיש שתמיד את מקשיבה, מבינה ויודעת לומר את הדבר הנכון.
החוכמה שלך ויכולת הנתינה לאחר לימדה אותי המון, וגם היכולת לומר תמיד את דעתך ולעמוד על שלך.

מאחל לך שתמיד תהיי מאושרת ותשמרי על חוש ההומור והחדות שיש לך, שתחווי עוד המון חוויות חיוביות
וכיפיות, שתמיד תהיי בריאה וחזקה ושתמיד תהיה לך את היכולת לדאוג לאחר, עד 120!!
מזל טוב סבתא🥳🥳
אוהב, עומרי


(עומרי: ״״ בכל מקום)

סבתא:
אהוב שלי יקר לי❣️
גרמת לי להתרגש יתר על המידה,
דבר שיכול להוות סכנה בגילי,
כי אז אהיה מאושרת ושמחה תמידית ואחשב לאישה לא רצינית😂🤣🤣🤣💃💃
מודה לך עומרי שלנו על המילים המרגשות והמעצימות שהקדשת לי🙏👏
החיים אהבו אותי ונתנו לי את הכוחות והיכולת להכין את המטעמים הערבים לחייכם של נכדי וחבריהם👏
אני וסבא שמחים ביותר ונהנים מכל ביקור שלך אצלינו.
תדע שהכי כייף לארח אותך,כי אתה מתמסר בלב חפץ לכל ניסוי קולינרי ושיתוף הפעולה שלך מעורר התפעלות🏆
אלוף💖כוכב⭐️
אוהבת אותך חיים של סבתא.
או כמקובל בעיראקית של היהודים:
*א ב ד א ל ק'*👏💖

סבתא:
עומרי💖💖💖
אהוב שלנו.
אתמול הכנתי לך את התמרים שאתה אוהב.
שלחתי לאמא.
בע״ה נתראה כשתגיע,תרכין את הראש ואני אצליח לנשק אותך🤣🤣🤣.
סבא ואני גאים בך על מה שאתה.
תחייך לעולם והעולם יחייך אליך חזרה.
ואפילו אם לא קיבלת מה שרצית,תמצא את הטוב ביותר במה שקיבלת.
כך אני נהגתי תמיד והצלחתי בחיי.
ותמיד אתה יכול להתייעץ איתי ועם סבא,ואעודד אותך חיים שלי.
✨✨האור של חיי. 🌈🌟💫
תחייך 🤣😍כוכב שלי❣️

סבתא:

התרוקנה לי הסוללה והפלאפון כבה. לכן פספסתי את ההודעה.
בגללך אני משחקת הרבה מלך הארץ. 🤣🤣
מה נשמע?
ידוע לי שבדור שלכם הקפידו לשנן לילדים:
מה שיוצא-
אני מרוצה❣️❣️
בתקופה שלנו לא התיחסו לזה,כן מרוצה, לא מרוצה. לא העלנו על דעתנו שיש אפשרות בחירה.
מה שקבלנו-היינו בהודייה. היינו בטוחים שזה הכי טוב שיש,והכי טוב ומתאים לנו.
✨✨✨
בנתיים העולם התפתח והשתכלל.
אתה בחור ערכי חכם נבון לב זהב וגם חתיך👍
אני בטוחה שכל תפקיד שתגיע תעשה על הצד הטוב ביותר וכל מי שיבחר בך יתברך בך.💖
החיוך שלך יעשה לך טוב בלב ומה שבחוץ יכנס פנימה ללב וישמח אותך.
ברור שאני משוחדת ברמות,אבל זה קטנוני להאשים סבתא מאוהבת.
חפרתי מספיק והותר. לכן לא אמשיך🤣🤣.
לעוד חפירות-1
למורל-2
להצקות-3
לילה טוב חיים של סבתא💖💖💖💫

שגב רוזנשטט דוד של עומרי – מדבר לפני תלמידי י״ב 24.3.25 בתיכון קשת

לפעמים כשאנחנו בתוך החיים עצמם, אנחנו לא תמיד מצליחים לראות את הקווים שמחברים בין הנקודות. הכול נראה
אקראי, מנותק, מקרי.
אבל כעבור זמן, אם עוצרים ומביטים לאחור מבינים שבעצם הכל היה מחובר.

אני עומד כאן היום, במצפה שמביט אל הכינרת, אל הירדן, אל ההרים והחרמון, מול הנוף שעומרי כל כך אהב,
ומבין עד כמה כל הנקודות בחייו ובחיינו התחברו.

כשהייתי מורה בבית ספר אחר, לא תיארתי לעצמי שאצא לחל"ת ושאמצא את עצמי בבית הספר שבו עומרי למד. לא
ידעתי אז שמחכה לי הזכות ללמד אותו, להכיר אותו לא רק כאחיין אהוב אלא גם כתלמיד, לראות מקרוב את
הדרך שבה הלב שלו ידע להוביל אותו אל הטבע, אל החוויות, אל הדברים הפשוטים והיפים של החיים.

גם אז, לא ראיתי את כל התמונה. רק אחרי שנפל, התחלתי להבין. להבין שאם מקשיבים ללב, הוא יוביל אותנו
בדיוק למקום הנכון, גם אם לא תמיד מבינים מיד למה. אני מאמין שזה לא היה מקרי. קיבלתי עוד קצת זמן
איתו, עוד כמה חוויות, הזדמנות להיות לידו עוד רגע.

המצפה הזה, המקום שבו אנחנו עומדים, נולד גם הוא כך. דרך חיבורים שנראים במקרה: חן בעל החווה והוריו של
עומרי נפגשו בסיני כשנה וחצי לפני שעומרי נפל. וללא תכנון או ידיעה נבחר המקום להנצחתם של עומרי
וחבריו שנפלו עמו.
והנה עוד נקודה שמתחברת. הכל מתבהר לאט.

עומרי היה כזה. מטייל בשבילי הארץ, חוקר מעיינות, מחבר בין שמיים לאדמה, בין ים לחרמון. אמא שלי אמרה
עליו פעם שאחרי מותו הוא תמיד יהיה 'מעיין אחד לפנינו'. ואני חושב על זה הרבה. איך הוא תמיד הקדים
אותנו, מצא את הנקודה היפה הבאה, ונתן לנו השראה ללכת בעקבותיו.

הוא ידע ליהנות מהחיים, ידע למצוא את האיזון בין חובות להנאות, בין הלימודים למסעות. ואני משתדל לקחת
ממנו את זה איתי ולהיות יותר קשוב ללב, לצאת לטייל, לחפש חוויות, לא לחכות.

האובדן שלו מלווה אותנו כל הזמן. הכאב גדול, אבל כשאני עומד כאן, מרגיש גם את כל מה שהוא השאיר, את
הדרך, את החיבורים, את האהבה.

אני מאחל לנו שנמשיך להקשיב ללב, כמו שעומרי הקשיב, כמו שהחיים מלמדים אותי שצריך.

ושנזכור, לפעמים רק עם הזמן, מלמעלה, מבינים איך הכל היה מחובר.

שגב רוזנשטט דוד של עומרי – 14.10.24

[14.10.2024, 01:51] שגב רוזנשטט: עומריקי,
ילד אהוב ❤️

אין לך מושג כמה אני גאה בך! אתה האור של המשפחה. המקור לגאוותנו. אני תמיד ידעתי שאתה גיבור. איתן
ושהכל קטן עליך.
אתה אדם אהוב. כל מי שמכיר אותך יודע שאתה טהור.
פגשתי בבית החולים את הראל ה-ס.מ"פ ואת תומר הרס"פ.
הראל אמר שאתה החייל הכי טוב שהיה לו. חומר שממנו קורצו רמטכ"לים.
האמת שלא היה לי ספק שזה מה שאשמע עליך. באמת באמת.
אני זוכר את היום שנולדת.
19.5.05. התעוררתי בבוקר וכששמעתי, התקשרתי לגיא חבר שלי. מרוב התרגשות אמרתי: "אני אחיין".... מזל שהוא
יודע שאני לא חד.
סבא כל כך אהב אותך. אתה אפילו לא מבין עד כמה. כל כך גאה בך תמיד.
סבתא גם. מאוד גאה בך ומאוד אוהבת אותך.
אתה הפכת אותם לסבא וסבתא.
העוגיות האלו לעומרי!!!
אף אחד לא נוגע.
אל תכעס עליי שלקחתי לך אחד. זה רק מאהבה, וגאווה שאני אוהב את מה שעומרי אוהב.
[14.10.2024, 01:59] שגב רוזנשטט: עומרי, אנחנו בחלום רע. רק בגלל שאתה כזה אהוב.
אבל אני מבטיח לך שנדאג שההורים יהיו בסדר. נדאג שסבא וסבתא יהיו בסדר.
אין מספיק מילים שיוכלו לתאר כמה כולם גאים בך.
כשסיפרתי לידידיה שאתה לא התקבלת לסיירות הוא היה בהלם.
אבל אני ידעתי. ידעתי. לא יודע איך להסביר לך.
כי אתה תמיד היית שקט וצנוע. ענוה כזו. משהו שאנשים רק חולמים שייחנו בה.
אין גברים כמוך. אין אין! אתה בשבילי גיבור.
זכיתי גם להיות המורה שלך. עשיתי לכם תירגולים. שיגעתם אותי בכיתה. אבל הייתם כאלה חמודים שאפילו לא
יכולתי לכעוס עליכם.
זכית להיות חלק מחבורה נפלאה. כולם כל כך גאים בכם. מלח הארץ! המובחרים שבחבר'ה.
[14.10.2024, 02:01] שגב רוזנשטט: אני כל כך עצוב. כל כך.
כולם פשוט בהלם מוחלט.
אבל עומרי, אני בתוך תוכי ידעתי. היתה לך שליחות בעולם הזה. להפוך אותנו למשפחה הכי גאה בעולם.
[14.10.2024, 02:02] שגב רוזנשטט: אני מבטיח לך שאנחנו ננציח אותך בכל הזדמנות.
אתה גאווה למשפחה, לחברים, לבית ספר קשת.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
אוהב אותך לנצח ❤️

שי צוק ושחר קרמר מבצעים את ״קשר הירח״ מעל קברו של עומרי
שרון אמא של עומרי קמה עם השיר באחד הבקרים והרגישה שעומרי שלח לה אותו

20:18 , 13.10- חודש עבר מאז אותה שיחת טלפון משגב שאמר לי שרון פה מתעלפת תורידי כוס מים. באותו רגע לא
קישרתי בין האסון עליו דיווחו בחדשות לבינך.
חודש שמרגיש כמו שנה עצובה וארוכה.
חודש מאז שישבנו במרפסת ביתי וחיפשנו אותך בכל מקום אפשרי , נתלינו בכל שביב של תקווה, נאחזנו בחלקי
מידע, יצרנו קשר עם מי שרק יכל לעזור. ניסינו להרגיע את אמא.
חיכינו לסימן ממך שיסיים את הסיוט הזה.
קראנו תהלים והתפללנו שאמא טועה בתחושותיה החזקות. והכל כך נכונות. הלוואי שהיתה טועה.
חבל הטבור לא מתנתק לעולם.
בעוד אנחנו מחפשים אותך, כשאמא אמרה לי שאולי דופקים כרגע על דלת הבית שלכם, כעסתי עליה וביקשתי שתחדול
מלדבר ככה עליך. מה פתאום?!?!? אתה חי, ספק פצוע ובוודאי תכף נמצא אותך.

22:18 יוצאים לרמבם. הנסיעה ארכה נצח. זה הרגיש כמו סרט אימה , בין חלום למציאות, שבסופו אתה חייב
להיות חי. עד לרגע ההודעה לצד אמך לא האמנו שכך זה יסתיים. הנורא מכל קרה.
הכנו את עצמינו בנסיעה לפציעה קשה, אפילו אנושה אמרנו שבסוכות נעשה מסיבת הודיה לכבודך.

בחודש הזה נחשפנו לכל כך הרבה ממך ועליך.
כל כך הרבה הגיעו לספר עליך. מכולם נשמעו סיפורים שונים אך חוט מקשר בינהם,תכונות האופי המוערצות שלך.
למדנו להכיר את עומרי של החברים. איזה חברים, איזה חבורה מופלאה שהייתם. כמה הספקת לחוות איתם.
הכרנו עומרי שונה, רוקד, משתטה ושמח כל כך.

תמיד היית מושא הערצה עבור ילדיי ועבורנו.
עומרי המוצלח, השאפתן, העניו, הילד שלא מוותר לעצמו, המשפחתי והאהוב. כ"כ הייתי גאה בך שאת התמונות שלך
מטקס ההשבעה ואת התג מפקד שקיבלת שלחתי למשפחה שלי בגאווה גדולה. הפעם האחרונה שראיתי אותך היתה
כשישנו אצלכם כשהבית שלנו שופץ. ראיתי אותך בבוקר יום ראשון יורד מחדרך ושאלתי אם אתה צריך טרמפ
לבסיס.
כ"כ רציתי שתגיד כן אבל אמרת "תודה אני מסודר"

זוהר שואלת עליך מפעם לפעם,כותבת מכתבים תמימים ,מחכה שתחזור.
בכל פעם שאני צריכה לומר לה שאתה חי בלבבות שלנו אני מתרסקת לרצפה. היא מחכה לך...

עומרי המתוק ,
תמיד תהיה בלבנו.
שלח לנו דרישת שלום מעת לעת ושלח למשפחתך כוחות להתמודד ובבקשה תגיד לו שם למעלה שדי, זה כואב מדי.

עומרי
יש לי המון מילים ומשפטים ומחשבות בראש מאז שהודיעו לנו את הבשורה הנוראית והבלתי נתפסת, ואני לא יודעת איך לחבר הכל למכתב אחד.
אולי אני אתחיל בלכתוב על זה שהיית בין האנשים היותר מרשימים שפגשתי בחיי.
איכשהו בתוך כל השקט שלך הצלחת לבלוט יותר מכולם. אולי זה היה הטוב שבך, היופי שלך, אולי זה היה הענווה והצניעות שלך, או אולי זה היה הכל ביחד.
אני זוכרת שתמיד אמרתי לכולם שיש בך משהו מסתורי.
איזה קוד שצריך לפצח כדי להכנס ב״שער העולם של עומרי״.
אני עכשיו יושבת ומצטערת על זה שלא ניסיתי מספיק.
כשהאסון ההוא קרה, אמרתי שבטח נשמע ממך בהמשך הלילה ושהכל היה בסדר.
לא נתתי למחשבה שקרה לך משהו לצוץ במוחי.
עכשיו הבנתי שהמשפט ״אלוהים לוקח את הטובים ביותר״ – הוא לא קלישאה, לצערי אתה הדוגמה לזה.
באמת היית הטוב ביותר.
את האור ושמחת החיים שלך ראו מרחוק, כל מי הכיר אותך יעיד על זה.
הפצת רק טוב ואווירה טהורה שגרמה לכולם לרצות לקבל חלק מהאדם הנפלא הזה שנקרא עומרי תמרי.
במהלך חייך הקצרים זכית במשפחה מדהימה וטובה, שרון ואלעד ההורים האוהבים, ועמית וענבר האחים שתמיד היו ויהיו לצידך.
זכית גם בחברים שאהבו אותך אהבת אמת.
חברות כזאת לא רואים כמעט בכלל, ואני זוכרת איך אהבתי לצפות בכם מהצד.
לא מאמינה שזאת הפרידה שלי ממך, עומרי.
לא מאמינה כמה החיים שבריריים וכמה צריך להעריך כל דבר קטן ואת האנשים שסובבים אותנו.
תודה על מי שהיית ומי שתמשיך להיות – דוגמה ומופת לכל מי שיכיר אותך.
סליחה שלא הייתי בהלוויה.
סליחה על איך שנקטפת מאיתנו. זה רחוק ממה שהגיע לך.
עומרי. אני לא אשכח אותך בחיים.
שקד גמליאל

עומרי אהוב שלי, נשמה ענקית, לב ענק מלא בנתינה ואהבה.
אני לא מאמינה שאני מספידה אותך עכשיו, אסון נוראי פקד את המשפחה שלנו ואנחנו לא מעכלים. אני לא מקבלת
את זה שאתה לא פה איתנו ואני לא מסכימה לדבר עליך בלשון עבר.
ביום ראשון החזרתי אותך לשאטל לבסיס ממודיעין, ככה הרווחתי עוד 40 דקות איתך ויצאת מהאוטו בשעטה לכיוון
ההסעה. כל כך אהבת והיית גאה במה שאתה עושה. במהלך השבוע לא הצלחנו לדבר, היית ברמת הגולן בתרגיל
ואבא ניסה לבקר אותך ולא הצליח. כשדיברנו ביום רביעי בערב אמרת שהיה לכם מאד כיף ושקצת התאכזבת שלא ראית את אבא. אחר כך דיברנו בצאת כיפור ואמרת שבמקום לצאת לשטח מחר, אתם עושים משהו אחר, זה היה נשמע לי
מאד מרגיע. תמיד ידעת להרגיע אותי ולהגיע לי שאתה בסדר, שטוב לך ושהתחברת לאנשים חדשים וטובים.
עומריקי, ילד אחראי, תמיד דואג לאחים שלך, נדיב, מורה להם את הדרך בצנעה וענווה. רק לפני כחודש קיבלנו
מאח של חבר צילום של תעודות הצטיינות שלך מהבא"ח, שאפילו לא טרחת לספר לנו עליהן. תמיד דואג לעדכן
אותי שהגעת לכל מקום כדי שאהיה רגועה ולא אחשוש לרגע. כל סוף יום כשהטלפון נסגר, "אמא לילה טוב",
בכל פעם שמגיע לבסיס- "אמא הגעתי".
בשנה וחצי האחרונות נכנסה ליה המדהימה לחייך והיתה לכם אהבה בוגרת ויפה, אהבתי לראות אתכם יחד ותמיד

אמרתי לך בסוד שאתם הזוג הכי יפה, בכל פעם חייכת אליי ואמרת שאני חוזרת על עצמי. אני כל כך שמחה
שזכית לאהוב והיתה לך מערכת יחסים כל כך יפה עם ליה ושאפילו הספקתם בראש השנה לבלות לילה יחד. כל כך התלהבת מהמקום ושלחת לי סרטון קצר וכתבת- מקום מטורף.
עומריקי אהוב, כל כך הרבה תכניות היו לך שלא הצלחת להגשים, התחלת שנת שירות והמלחמה הארורה הזו שינתה לך
את המסלול וככל שניסינו לדחות את הגיוס, הדבר לא צלח ומשם החלטת לעשות את המסלול הכי קרבי והכי
משמעותי, רצית גולני. בימים הספורים שנותרו לך לפני הגיוס ניסית לעשות עם חברים ים אל ים והסוף
התפקשש לכם עם מבול, כמובן שלא נכנעתם וניסיתם להמשיך. נשבעתם לעשות תיקון באחת הרגילות.
תמיד הרגשנו שהזמן איתך לא מספיק וקצר מידי, ניסית לחלק סופש בין ליה, המשפחה, סבא וסבתא, החברים מהבית
ואפילו חברים מהקומונה ותוך כדי גם להכניס אימון או שניים. הקשר שלך עם סבא וסבתא, שאתה הנכד הבכור
שלהם הוא קשר כל כך מיוחד, תמיד יכול להגיע בכל שעה, לשבת על הבר ולאכול מהמטעמים של סבתא ולשוחח
איתם שיחות עומק שכל כך ריגשו אותם. מגיל צעיר שיחקת כדורסל וסבא משה ואתה הייתם עוקבים באדיקות
אחרי המשחקים של מכבי תל אביב. לשמחתי הצלחנו לטוס לפיינל פור במוסקבה יחד, אתה ואני, זאת היתה
חוויה ענקית. בכיתה י"א תפסת אותי ואת אבא לשיחה ואמרת שאתה פורש מהכדורסל עם כל החבורה כדי להתאמן לשירות משמעותי בצבא. כל כך נהנית מהאימונים האלה, הלכת לכל האימונים המיוחדים והיית הכי ברעל ללכת
ליחידה הכי הכי.
השנה כשהחברים התחילו להתגייס וחלק עדיין היו בשנת שירות, היה לכם מאד מאתגר להפגש והיציאות שלך הביתה
לא היו שלמות בלי החבורה. הסלון שלנו תמיד פתוח לארח את החבורה הנפלאה הזאת שתמיד תישאר משפחה
בשבילנו. אנחנו אוהבים אתכם ואת כל מי שעומרי נכנס לו ללב.

לפני הגיוס כתבתי לך מכתב, אני רוצה להקריא אותו:

עומרי, נשמה אהובה שלי!
מתרגשת מאד לקראת מחר, יום מאד משמעותי עבורך ולא פחות עבורנו כהורים ועבורי כאמא. אתה הולך לקראת תקופה
מאתגרת של שלוש שנים (לפחות) שבהן בחרת לעשות שירות משמעותי למען המדינה בתקופה הכי קשה שבה
היא נמצאת מזה שנים.
מרגישה שרק לפני "כמה ימים" ליווינו אותך לכיתה א', ורק לפני "יומיים" כעסת עליי שהתעקשתי איתך לא לוותר
לעצמך במחנה הכדורסל.
אני רואה למול עיני את ההתפתחות שלך, כמה גדלת פיזית ומנטאלית, כמה אתה בוגר, עצמאי וזה עושה לי שקט
לדעת שככה אתה מתחיל את הדרך החדשה הזאת.
עברנו יחד את הימים המתסכלים האלה מאז שהודיעו לך שנבחרת להתגייס ומרגישה שיחד צמחנו גם מזה. אני רואה
בזה עוד שלב בהתבגרות שלך ושלנו כהורים וכמשפחה. התהליך הזה הוא חלק מההתפתחות שלך וההתמודדות הבוגרת שלך עם האכזבה.
בתחילה השנה בדרך למגל שוחחנו ממושכות על הציפיות שלך מהשנה הזאת ועל האתגרים שהצבת לעצמך. אולי עוד קשה
לך לראות את זה ואין לך עדיין את הפרספסקטיבה המתאימה, אבל אני לגמריי מתרשמת מההתפתחות שלך. אתה בן שכל הורה היה מאחל לעצמו, עבדת על המנהיגות שלך מול האחים שלך ועל הקשר שלך עם סבא וסבתא, עם
הדודים ובני הדודים. אתה מקור השראה עבור הרבה אנשים. תזכור שאתה יוצא לדרך חדשה ואנשים רואים אותך, אי אפשר לפספס אותך על אף הצניעות והשקט הפנימי, רואים את
האיכות, רואים את החברות, המסירות, האמינות והיושרה.
מאחלת לך שתהנה מהשנים האלה, שתביא את עצמך לידי ביטוי, שתצמח, שתתפתח, שתאמין במי שאתה, שתיפתח לעוד
כיוונים, שתסתקרן, שתהנה מהאתגרים, שתיצור חברויות חדשות ומשמעותיות.
תזכור שהחיים זה מה שאנחנו עושים מהם, מה שאתה תיצור מהשנים האלה, זה מה שיהיה לך, אלה הזכרונות,
החוויות וגם האתגרים.
אין מילים להסביר כמה אני אוהבת אותך,
אמא